פרשת ויקרא
השבוע התחלנו לקרוא בתורה את ספר ויקרא רוב רובו של ספר ויקרא עוסק בעניין הקרבת הקורבנות. בזמן שבית המקדש היה קיים כל אדם שחטא בחטא מסויים או אם רצה להביא נדבה הוא היה עולה לבית המקדש שבירושלים ושם מקריבים את הקרבן, אבל כיום שבעוונותינו חרב בית המקדש ולכן אין לנו אפשרות להקריב קורבנות תיקנו חכמים את סדר התפילה שהיא תהיה במקום קרבן, וכמ"ש בגמרא ברכות כו: "תפילות כנגד תמידין תקנום'.
הרבי מליובאוויטש מסביר שלמרות שכיום אין אנו יכולים להקריב קרבן כפשוטו ממש למרות זאת המשמעות הרעיונית של הקורבנות היא נצחית ותקפה כיום גם בעבורנו, ובהקדים: המילה 'קרבן' היא מלשון קירוב, להתקרב, האדם מתקרב לקב"ה על ידי הבאת הקרבן וזאת משום שאם אדם חטא זה יצר אצלו ריחוק מסויים מהקב"ה וכפי שאדמו"ר הזקן מפרש בספר התניא (אגרת התשובה פרק ה) על הפסוק בישעיה 'כי אם עוונותיכם היו מבדילים בניכם לבין אלוקיכם' (נט.ב) שיש בכוחם של העוונות לכסות ולהבדיל בין הנשמה לאלוקות מכיון שהם נגד רצון העליון ברוך הוא המחיה את הכל, ועל ידי הקרבת הקרבן זה גורם לו להתקרב לקב"ה, ואיך מקריבן קרבן, לוקחים בהמה ובודקים אותה טוב שאין לה מום ואז שוחטים אותה ומוציאים את דמה ולאחר מכן שורפים אותה באש שנמצאת על המזבח.
יש לנו פה שלושה דברים – לקיחת הבהמה, בדיקה, שחיטה, כל ההיבטים הללו נמצאים גם בעבודה הרוחנית של האדם.
לקיחת הבהמה – על האדם לקחת את הבהמה שבו, זאת שגורמת לו לעשות את ההיפך מרצון הבורא ולקרב אותה אל הקב"ה, עליו להשתמש בכח הבהמי הזה כדי להתקרב לה'.
בדיקה – על האדם לדעת שטמונים בו כוחות אדירים, כוחות כאלו שלא פעם באים כל כך לידי ביטוי בעשייתו במשך ימי חייו ולכן עליו לבדוק את עצמו שלא יהיה בו 'מום', שלא יישאר בו שום חלק וכוח כלשהו שלא יוקרב להקב"ה.
שחיטה – השחיטה גורמת לבהמה לאבד את דמה ואת החיות שבה, כל איבריה נשארים שלמים אבל לאחר השחיטה אין בהם חיות כלל.
וזו הדרך שבה האדם צריך להתקרב אל הקב"ה, הוא לא אמור פתאום להפסיק לאכול ולשתות או להפסיק לעשות דברים שהוא היה רגיל בהם להיפך הוא צריך להישאר כמו שהיה כי אחרי הכל האדם הוא גשמי וגופו ניזון מאוכל ומשתייה והוא מתפרנס מעבודה וכו'.. הכל יכול להישאר כמו שהיה אלא שעליו להוציא מכל העיסוקים האלו את ה'דם' את החיות ואת ההתלהבות הבהמית, עליו לעשות את כל זה לשם שמים לצורך עבודת ה' ולא למען תאוותו האישית.
בעבודת האדם הרוחנית יש גם אש ומזבח, אש זה האהבה הטבעית לה' שנמצאת בליבו של כל יהודי כירושה שקיבלנו מאבותינו, והמזבח הוא ליבו של האדם. בכל יהודי קיימת שלהבת של אהבה להקב"ה אבל הוא לא תמיד מודע לכך ולכן הוא מצווה להעיר וללבות את השלהבת הזו ולשרוף באמצעותה את כל התאוות של עיסוקיו הגשמיים בכדי שכולם יהיו חדורים באותה אהבה להקב"ה.
יהי רצון שנזכה תכף ומייד לגאולה האמיתית והשלימה בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקינו בקרוב ממש.
שבת שלום
התמ' סימון יוסף ג'אנאשוילי הי"ו – לוד
