פרשת וישלח
לאחר שיעקב אבינו נאבק עם המלאך וגבר עליו, קרא למקום 'פניאל', על שם "כִּי רָאִיתִי אֱלֹקִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי". בפסוק הבא נאמר: "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל". השוני בין הפסוקים, מ'פניאל' ל'פנואל', מוסבר על-פי תורת החסידות, שיש כאן שני אופנים של התגלות אלוקית פנימית לאדם. תחילה הגילוי הוא בנקודת הלב, ואז הוא מכונה 'פניאל', ולאחר מכן הוא מאיר גם במידות, ואז הוא נקרא 'פנואל'. אך לכאורה איך מתאים פירוש זה עם פשט הדברים, כפי שחז"ל מבארים (בראשית רבה עז,ג) שהמלאך היה "שרו של עשיו"?!
פירושים הפוכים מצאנו גם בפסוק "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ". רש"י מפרש שהנקודות שמופיעות בספר התורה מעל המילה 'וישקהו' באות "לומר שלא נשקו בכל ליבו". ומייד אחר-כך רש"י מביא את דברי רבי שמעון בר-יוחאי: "הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל ליבו". שוב יש כאן שני פירושים הפוכים. ההסבר הוא שיש כאן תהליך ובו שלבים. בתחילה אכן "עשיו שונא ליעקב", ואולם לאחר שיעקב מצליח להכניע את עשיו, היינו על-ידי דבקותו של היהודי בעבודת ה', עד שהוא מצליח 'לכבוש' גם את עשיו ולהפוך את הרע לטוב – הרי אז "נשקו בכל ליבו".
בכך מוסברת גם הסתירה לכאורה בין הפשט לפירוש הפנימי על המלאך שנאבק ביעקב. אכן, זה היה שרו של עשיו הרשע, אבל לאחר שיעקב אבינו ניצח אותו, השיג יעקב מדריגה גבוהה בעבודת הבורא, עד התגלות פנימיות עליונה ביותר, כפי שזו נרמזת במילים 'פניאל' ו'פנואל', וכמוסבר בספרי החסידות. יש ללמוד מכך הוראה בעבודת ה': ראשית, על האדם לשאוף תמיד לחפש את הפנימיות שבעבודת ה'. לא לקיים את הדברים כמצוות אנשים מלומדה, כדבר חיצוני, אלא "בַּקְּשׁוּ פָנָי" – את הפנימיות של האלוקות. לעיתים אדם יכול להסתפק במבט חיצוני על השפעת ה' בעולם, אך אין לו מושג כלל על פנימיותו של המלך. לכן עליו להתחבר עם העומק של התורה הקדושה, ובעיקר עם הרבדים הפנימיים שבה.
שנית, יש ללמוד שההתעלות האישית איננה עומדת בסתירה להפצת היהדות חוצה. האדם עלול לחשוב שעליו להתמקד במדריגתו הרוחנית קודם צאתו להשפיע על הזולת, והוא חושש שבלי הכנה מעמיקה ויסודית יושפע לרעה. האמת הפוכה – לא זו בלבד שלא ייגרע מאומה ממדריגתו בעבודת ה', אלא דווקא הפיכת הרע לטוב תעמיד אותו במצב אישי נעלה יותר. רמז לכך אפשר למצוא בפסוק "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו". לא נאמר 'לעקור' או 'לבטל' את הר עשיו, אלא 'לשפוט', היינו בירורו של עשיו והפיכתו לקדושה. ועל-ידי זה באים לגאולה השלמה, ועד סיום הפסוק – "וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה". (תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
