פרשת דברים
השם הנוסף לחומש דברים הוא ספר המלחמות (הרוקח עה"ת דברים ב, י) כי עיקר המסופר בו ענייני מלחמות ישראל (וכשם שחומש בראשית – הישר על שם האבות – ישרים – ע"ז כה.). ויש בנותן טעם (כלשון פסחים כב. ועוד) לרמז, על פרק ב"מלחמת" התוכחות. [וראה רש"י קידושין ל. ובע"ב ובריטב"א מו"ק יז. שיוצא דחשיב מלחמה] שנלמדת כבר בפתיחתה, כיצד לנהלה. [וכבר חזינן שהשם נקבע על פי ההתחלה בכל החומשים, וגם במדבר כתוב בב"ר (סד, ח) ששמו "וידבר"]. משה רבינו 36 יום לפני פטירתו ["אלה" (הדברים) = 36], בא' בשבט מעורר על חטאי המדבר, והכל בלשון רכה ובנחת, וגם זה רק לאחר שהשי"ת הרגיעו מחמת שנכווה ברותחים, בשמעו נא "המורים" (ע' דב"ר א, ח). וגם ידע שנכנס בין הטיפות, שהרי ישעיה בגלל "עם טמא שפתים" (ישעיה ו, ה), נענש קשה (יבמות מט:). ומאידך בזוהר ח"א (רנד.), כתוב, על גדעון בן יואש (השופט משבט מנשה – שופטים ו-ח), שהגם שלא היה צדיק ולא בן צדיק. בזכות שאמר טובות על ישראל, אמר לו ה': "לך בכוחך זה, והושעת את ישראל!" (שופטים ו, יד). ואכן כתוב (דב"ר א, ח) שבלעם יש"ו היה צ"ל תוכחות, ומשה – הברכות ורק בכדי שלא יאמרו הגויים אוהבם בירכם. וישראל – שונאנו מוכיחנו, לכן ה' החליף. ומהשיטה מקובצת כתובות (יז.), עולה, שאדם צריך שיקלסוהו, אע"פ שאינו הגון כ"כ, כמו שמקלסים לכלה אף שאינה מושלמת. ע"ש.
וראה בפירוש המשניות לרמב"ם (בפרק חלק, וסוף תשובה) על התהליך עם ילד קטן שככל שגדל נצרך לתמריצים שונים, עד שמגיע לכבוד וכו'. וע' ע"ז יח. שדקדקה בפסיעותיה וכו'. וע' במאירי סוטה (כא.) שאשה מעדיפה שבעלה יהא ע"ה, אף שאוי לו, העיקר שאשרי לה. וכן, שיהיה לה מעט מזונות, ואהבה ממנו, מאשר הפוך (וכמ"ש בגמ' שם). והנה, העצבים שבתוכחה רק מעוררים סלידה, ריחוק, ורצון לעשות ההיפך הגמור מהמבוקש והנדרש. ובדווקא. ולאו למגנא דברי ר"א בן עזריה (ערכין טז:) "תמהני אם יש מי שיודע להוכיח". וכידוע הפירוש על (משלי ט, ח) אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך וכו'. כי הכעס מתפרש, שמתייחס אליו כפחות, שהרי ודאי שעל חכם שמעריכו, ובפרט בפניו לא היה מעז להתנהג בכזאת צורה, ויותר מזה כתוב (סנה' צט:) שהמבזה פלוני ליד חכם הרי הוא אפיקורס, שמזלזל בכבוד הרב. ולכן יש לנהוג כסוטה (מז.) שיצר תינוק ואשה, ימין מקרבת ושמאל דוחה. [ודוגמא ל"שמאל" בשוח"ט (מזמור יא) ובב"ר (סה כב) על יקום איש צרורות שהתעורר ממוסר נוקב, באהבה מסותרת, שהוציאו בפתע פתאום מביצת הרוע ששחה בה להנאתו המדומה, וכן יכול לכלול עצמו כשכניה בן יחיאל – אנחנו מעלנו וכו' (עזרא י, ב). וכ"כ החת"ס (דרשת שובה יד תקעו)]. וע' ברכות (מה:) וברש"י, שאע"פ ששנים לא מפסיקים בשביל אחד, לברכת הזימון, רב פפא הפסיק עבור בנו, לפנים משורת הדין, בשביל לתת לו חשיבות. ע"ש.
ומזה מקור לר' שלמה קרליבך, ש:"לפעמים צריך ללכת לפני הילדים, להראות להם את הדרך. לפעמים אפשר ללכת עם הילדים, כשיודעים את הדרך. ולפעמים צריך ללכת אחרי הילדים, שיראו לנו את הדרך". לכן, יש להאמין ביכולתו של כל אחד, ולא להתייאש שאז ח"ו יכולים להיות מחוייבים שריפה (כב"ב צא:). להסתכל על הטוב שבו (וידוע מ"ש בליקו"מ ח"א רפב), כי שבע יפול צדיק וקם (משלי כד, טז). ובפרט בילדים נזכור, דכשורי חדתי, עבידי דפקעי (כשבת מג.), והאדם עץ השדה (כתענית ז. גיטין נח. ועוד). [וע' בריטב"א מו"ק (יז.) וברש"י קידושין (ל.) הנ"ל, בגריעות התוכחות הלא נכונות וכו']. וכל שכן שכקורת בית הבד נראה עליו (כנדרים כד:). וכבר כתב מהרי"ק (בשורש פא) דבקטן לא שייך קנס. והביא ראיה מרש"י ב"ק לט. ד"ה שור, דכתב, דיתמי לאו בני קנסא נינהו. ומסיק, ואפילו בלא שום ראיה, נראה לענ"ד דדבר פשוט, דאין הקטן בשום קנס, דאין מעשה קטן כלום, להפסידו ולענשו. ע"כ. וע' בחינוך (מצוה תיט) שכתב: וראוי לכל בן דעת שיתן לבו, שלא להכביד על הילד בלימוד, בעודנו רך האברים ורך הלבב. עד שיגדל ויתחזק כח לבו ותוקף אבריו, ועצמותיו ימלאו מח, ויוכל לסבל יגיעת הלמוד, ולא יקרנו חולי ההתעלפות בסיבת היגיעה הרבה עליו. ואולם אחר התחזק כחו, ויאורו עיניו להבין לקול מוריו, אז ראוי וכשר הדבר, ומחוייב להביא צוארו בעולה של תורה (א"ה, כב"ב כא. כתובות נ.), ולא ירפוהו ממנה אפילו כחוט השערה, וישקוהו תמיד "מיין רקחה ויאכילוהו מדבשה". עכ"ל.
ואם כתב כן על דורו, כ"ש בדורנו דאחסור דרי, אם ראשונים וכו', שהחברים רק מפרגנים ולא מעירים (והרבה חברים רעים עושים סוטה ח. רמב"ם פ"ו מדעות ה"א ועוד), וודאי שיקרוץ לו להיות בקרבתם וסביבתם, מאשר מטח הביקורות שסופג תדיר. ומאחר שדרך כלל בעיניו הוא כחגב, אם בעיננו יהיה כנמלה (וע' במדבר יג, לג, ובסוטה לה.), הרי שעלול להגיע חלילה לשפלות המרגלים, דקמא קמא בטיל, בתוך בועת התדמית שהתלפפה מסביבו. 'הדואג לימים, זורע חיטים (ע' שבת לא. ותוס'). הדואג לשנים, נוטע עצים (ע' חת"ס סוכה לו. חולין קמב. ובפירושו לשופטים), הדואג לדורות, מחנך אנשים'. כי אם אין גדיים אין תיישים. וקי"ל הכל חולין אצל צינה (שו"ע סי' רעו ס"ה). ופירשו בצחות, שכולם נעשים חולים, כשנפגשים עם לבבות קרים, וזקוקים למלא חופנים חום ואהבה. וע' מציעא פה. כמה יש לקרב. ופעם ראיתי משפט יפה: 'יש אומרים שמשפטי מוטיבציה לא תקפים לאורך זמן, גם דוארדנט לא, זו הסיבה שכדאי להשתמש בהם על בסיס יומי'. וע' באבות דרבי נתן (פי"ב ה"ג) על אהרן הכהן, שהיה נותן שלום לרשע, ולמחרת היה נמנע מהעבירה מחמת כן. וברמב"ם באבות (א, יב) שהיה מתיידד עמו, ומרבה לדבר איתו, עד שהיה בטוח שאהרן מחזיקו חסיד וכו'. כי ידע ש'אם אדם לא עושה טעויות, כנראה שהוא לא מתמודד עם הרבה דברים משמעותיים בחייו, וזו הטעות' (בה"א הידיעה). וכל הגדול מחברו יצרו גדול (סוכה ב"ן.) וגם ר"מ, ר"א, ורבי זירא, קירבו עבריינים (ברכות י. ברכות כח. סנה' לז.). וע' ברכות (יז.) שריב"ז היה מקדים שלום אפי' לגוי בשוק. וראה ברע"ב באבות (פ"ד מט"ו) שזה הכוונה במשנה: "והוי מקדים שלום לכל אדם, היינו אפילו לנכרי". ע"כ. וע' תוס' גיטין (סב.) בשם הירושלמי, שגם כשעובד בשביעית יאמר לו שלום עליכם וכו'. ונלמד (מסנה' צא.) מגביהא בן פסיסא שחרף מומו לא נואש, וכשמשון מול הפלישיתים בדורו, וכדוד שהכניע לאיש הבינים -גוליית מגת בשעתו (ש"א יז) – נלחם בטענות חזקות נגד שונאי ישראל, והעירו לנכון שלא היה מגיע לזה, אם לא שהוריו תמיד עודדוהו ונפחו בו אור, תקוה, ושמחה. – קיצצתי בנטיעות האלה, לקוצר היריעה, ולכל מאן דבעי, אוכל לשלוח לו ההמשך.
שבת שלום ומבורך. גבריאל מנחם – בית שאן.
