פרשת נח
בפרשתינו מסופר שלאחר שנגמרו ימי המבול, ונח וכל אשר לו יצאו מן התיבה, נח שתה יין בתוך אהלו השתכר ונרדם. לאחר שחם אמר לאחיו שם ויפת שאביהם נרדם הם הגיעו וכיסו אותו. בזכות שהם כיבדו את אביהם הם זכו לקבל שכר, וכפי שרש"י על המקום כותב ששם שנתאמץ במצוה יותר מיפת- לכך זכו בניו לטלית של ציצית, ויפת זכה לקבורה לבניו.
גם אצל נח מצאנו את מצוות כיבוד אב. וכמו שמבואר בתנא דבי אליהו רבה (פרשה טז) שנח מכונה "איש צדיק" על שם שדאג לזון לפרנס ולכלכל את אביו בנאמנות.
דוגמא נוספת לבן-נח שהיווה מופת בכיבוד הורים הוא עשיו. במדרש (דברים רבה א, יד) מסופר שרבן שמעון בן גמליאל היה מתפאר בכך שאין מי שדקדק בכבוד אביו יותר ממנו, אך הוא חזר בו לאחר שלמד שעשיו כיבד את אביו יותר ממנו. וכמסופר שרשב"ג היה משרת את אביו בבגדיו הרגילים, וכאשר היה יוצא לשוק היה מתלבש בצורה מהודרת קצת יותר. ולעומת זאת עשיו היה מתלבש בבגדיו המיוחדים כשבא לשרת את אביו (למרות שיצחק היה עיוור) רמז לכך מצאנו בכתוב, שבטרם נכנס יעקב לקבל את הברכות אומרת לו אימו, שבכדי שיצחק לא יזהה אותו, שיתחפש לעשיו על ידי לבישת בגדי עשיו היפים, מכיו שהיא ידעה שאלו הם הבגדים שהוא לובש בעת קיום מצוות כיבוד אב. המדרש אומר שעשיו זכה לשכר גדול עבור הידורו בקיום מצווה זו. וגם שם וגם נח זכו לשכר רב על קיום מצווה זו.
נח, שם ועשיו לא נצטוו אמנם במצוות כיבוד אב ואם. אך בוודאי שיש בקיומה של מצווה זו ענין גדול, ועל כן זכו לשכר על הידורם ודקדוקם בקיום מצוות כיבוד הורים. ואם הם שאינם מצווים על כך, והם בכל זאת קיבלו שכר, על אחת כמה וכמה שאנחנו- בני אברהם יצחק ויעקב שמצווים על כך, ודאי שנקבל שכר גדול.שהרי גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה.
מסופר על הרב אליהו דב קלור ז"ל, שבימי בחרותו למד בישיבתו של הגאון רבי שלמה היימן זצ"ל בווילנה. והנה באחד הימים התפרסמה ידיעה בעיר שהגאון הקדוש רבן של ישראל רבי ישראל מאיר הכהן מראדין "החפץ חיים" זיע"א עומד לבקר בווילנה. כל יהודי העיר סחו בהתרגשות על הזכייה אשר נפלה בחלקם לחזות בפניו הטהורות ואף להתברך מפה קדשו. וכמובן שכל תלמידי הישיבה הכינו את עצמם בכדי לקבל ולראות את פני הצדיק בתוך שאר עמך בית ישראל שהשתוקקו לכך.
אביו של הרב קלור ממקום מושבו שמע אף הוא אודות ביקורו של החפץ חיים, וחשש מאוד לגורלו של בנו שיצא בין ההמונים ואולי ח"ו יינזק מרוב הצפיפות וההמון הנרגש. ועל כן מיהר לשלוח לו מברק שבו נכתב, ש"נכון ההתרגשות היא מאוד גדולה לראות את הצדיק הגדול, אבל אני מאוד פוחד מכל הלחץ הרב שיהיה שם, ולכן אני אוסר עליך לצאת לקבל את פני החפץ חיים". ואכן כשהגיע היום המיוחל נהרו בשמחה ובהתלהבות כל שמונים הבחורים לרחובה של עיר, ורק הוא נשאר לבדו בהיכל הישיבה, כשהוא מקיים במסירות נפש ממש את מצות כיבוד אב. כעבור זמן מה חזרו כל הבחורים בהתרגשות עצומה ובשמחה רבה, כשהם מספרים לו שזכו לקבל את ברכת הכהן הגדול מאחיו ה"חפץ חיים" לזכות לאריכות ימים. באותה שעה התכרכמו פניו והוא הרגיש הפסד גדול בליבו – וכי דבר קטן הוא לקבל ברכה כגון זו מאת החפץ חיים בעצמו, ומדוע נגרע חלקי. באותה שעה עלה רעיון במוחו והוא העלה על גבי הכתב את שמות כל שמונים בני הישיבה.
עברו שנים רבות וארוכות, ור' אליהו דב הגיע לגיל 95 שנים הוא קרא לנכדו וסיפר לו את כל הסיפור ולאחר מכן הוסיף ואמר לו "היום הלך לבית עולמו הבחור האחרון מכל שמונים הבחורים שזכו לקבל את אותה הברכה של אריכות ימים מהחפץ חיים , ואני עדיין נשארתי בחיים". ר' אליהו דב האריך עוד ימים כשלוש שנים כשהוא בריא בגופו מהלך על רגליו בלא עזרת מקל ואף לא כהתה עינו ולא נצרך למשקפיים.
נכון שהחפץ חיים הבטיח אריכות ימים ושנים, ונכון שכל מילה שלו היתה קודש קדשים. אבל אם האבא אומר לך שלא ללכת אז לא הולכים, "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך"!
אומרת הגמרא במסכת סוכה (דף מה עמוד ב) "אמר ר' ירמיה משום רבי שמעון בר יוחאי יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואלמלי אלעזר בני עימי – מיום שנברא העולם ועד עכשיו. ואלמלא יותם בן עוזיהו עמנו – מיום שנברא העולם עד סופו.
ומי היה יותם בן עוזיהו, אומר רש"י: יותם בן עוזיהו- צדיק היה ועניו יותר משאר מלכים וזכה בכיבוד אביו, ועליו נאמר 'בן יכבד אב' , שכל הימים שהיה אביו מצורע והוא היה שופט עם הארץ, כדכתיב (מלכים ב טו) 'ויותם בן המלך שופט. ולא נטל עליו כתר מלכות בחייו, וכל דינין שהיה דן אומרן בשם אביו. מפה רואים שיותם בן עוזיהו יכול היה לפטור את כל העולם מן הדין והכל בזכות מצות כיבוד הורים.
יהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקינו בקרוב ממש.
לעילוי נשמת שרה בת מיכאל וציפורה אשת סימון
התמ' סימון יוסף ג'אנאשוילי מלוד
