פרשת בא
מכת בכורות היא המכה האחרונה מבין עשר המכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים. במכה זו מתו כל בכורי מצרים מקטנם ועד גדולם. ובעקבות המכה הזו פרעה מיהר לשלח את בני ישראל ממצרים. בתיאור מכת בכורות כפי שהיא כתובה בפסוקים מצינו שני ביטויים: "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים", ו"ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה". 'יציאה' משמעה הליכה מיוחדת ומכוונת אל המקום שאליו רוצים להגיע. לעומת זאת, 'מעבר' הוא הגעה אקראית, אגב הליכה למקום אחר. וכמו שרש"י במקום מפרש על המילה "ועברתי": "כמלך העובר ממקום למקום, ובהעברה אחת וברגע אחד כולן לוקין".
על דברים אלו מסביר הרבי מליובאוויטש: ההסבר לשני הביטויים השונים הללו הוא, שבליל מכת בכורות עשה הקדוש-ברוך-הוא שני דברים: הוא יצא במיוחד כדי לגאול את עם ישראל, וכדרך אגב הוא עבר והכה את בכורי מצרים.
באותו לילה ציווה הקדוש ברוך הוא על בני ישראל להקריב את קרבן הפסח ולא לצאת מפתחי הבתים, בכדי שלא יפגעו מהכוח המשחית. לפי מה שיוצא מדברי רש"י, אפילו אז "היה ישראל בביתו של מצרי". אפילו אז עדיין היו כאלה שלא נשמעו לציווי והלכו להתרועע בבתי המצרים. ומכל מקום, גם אותם הציל הקדוש-ברוך-הוא, כפי שהבטיח "ולא יהיה בכם נגף"- בכל מקום שתהיו.
בכך אנחנו רואים את אהבתו העצומה והגדולה של השם יתברך לכל אדם מישראל. אפילו יהודי כזה שכבר ראה את כוחו וגדולתו של הקב"ה בכך שהביא תשע מכות חזקות על המצרים, והוא שמע ציווי מפורש שלא ללכת לבתים שלהם ועדיין הוא נמשך והלך לשם – גם אליו הולך הקב"ה בכבודו ובעצמו ומצילו מרדת שחת.
וכך גם מוטל עלינו, להגיע אל היהודים הרחוקים ביותר ולקרב גם אותם. לספר להם עד כמה אבינו שבשמים אוהב אותם ולהצית את נקודת היהדות שבלבם . כך נזכה במהרה לגאולה השלמה, עליה נאמר: "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" – עד האחרון והמרוחק ביותר שבכם.
השבת חל יום ההילולא של האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון זיע"א מליובאוויטש שהסתלק לגנזי מרומים בי' בשבט תש"י. שנה לאחר מכן י' בשבט תשי"א נתמנה חתנו כ"ק האדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון לכהן כנשיא השביעי של חסידות חב"ד. להלן סיפור המבטא את עוצמת האהבת ישראל העצומה של הרבי שהיתה לכל יהודי ויהודי.
ליל י' שבט תשי"א, לילה לפני התוועדות הגדולה שבה קיבל הרבי את הנהגת חסידות חב"ד. בחדר המזכירות של בניין 770 – מרכז חסידי חב"ד העולמי, ישב הרב משה גרונר ע"ה ליד השולחן. לפתע צלצל הטלפון. ר' משה, על אף ששהה רבות בחדר המזכירות, לא היה ניגש לעולם לטלפון מפני שלא עבד במזכירות. מלבד אותה הפעם שלאחר כמה צלצולים חוזרים ונשנים ניגש לענות. על הקו היה הרבי בכבודו ובעצמו.
הרבי שאל את ר' משה האם יש עוד מישהו חוץ ממנו ב'מזכירות', והוא ענה שלא. ואז שאלו הרבי האם הוא יכול לגשת אליו לביתו (ששכן אז ברחוב ניו יורק פינת רחוב פרזידנט). כמובן שהשיב בחיוב, ואץ רץ לכיוון ביתו של הרבי.
בהגיעו לבית אמר לו הרבי, שיש יהודי שנמצא כעת בבית הרפואה, והוא רוצה לבקרו, אך איננו יודע את מספר הטלפון של הרופא הממונה עליו, לכן הוא מבקש ממנו שינסה להשיג את הרופא, וכשישיג יודיע לו. בינתיים נכנס הרבי לחדר הלימוד. לאחר זמן ר' משה השיג את הרופא, וקרא לרבי שידבר עמו. הרבי ניגש אל המסדרון – שם שכן הטלפון, ור' משה נכנס לתוך חדר הלימוד על מנת שלא להאזין לשיחה. את המחזה שנגלה לעיניו הוא סיפר:
"במרכז השולחן בחדר הלימוד, היה מונח קונטרס המאמר של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, כשתחתיו מחברת עליה היו רישומים שונים בכתב יד קודשו של הרבי. מסביב למאמר היו מונחים ספרים מכל אדמו"רי חב"ד לדורותיהם כשהם פתוחים. וביניהם היו מונחים גם ספרים מהבעש"ט והמגיד ממעזריטש כשהם סגורים.
לאחר שהרבי סיים את הטלפון, ניגש ואמר לר' משה שהוא נוסע לבקר את היהודי החולה, וביקש מר' משה שימצא בספרייה שהייתה בחדר, ספרי קבלה (שהוזכרו במאמר) ויניחם פתוחים על השולחן. כמה מדהימה העובדה, שברגעים נעלים אלו, של יום ההילולא הראשון ויום קבלת הנשיאות יו"ד שבט, תוך כדי עוסקו בהכנת מאמר הכתרתו לרבי, התעסק הרבי ב'אהבת ישראל' בגופו. עובדה זו מזכירה את סיפורי ה'אהבת ישראל' העצומה של רבותינו אדמו"רי חב"ד, אותם סיפר הרבי למחרת במהלך המאמר.
יהי רצון שנתחזק באהבת ישראל וקירוב אחינו בני ישראל לאבינו שבשמים וע"י כך נזכה במהרה להתגלות מלך המשיח בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקינו בקרוב ממש
התמ' סימון יוסף ג'אנאשוילי מלוד
