פרשת שלח לך
לשון הרע – לא מדבר אליי
לא בכדי פרשת שלח היא צמודה לפרשת בהעלותך, שכן סיום פרשת בהעלותך ותחילתה של פרשת שלח, מדברים ועוסקים באותו נושא-לשון הרע. בסוף פרשת בהעלותך, קראנו כיצד נענשו מרים ואהרון כשדיברו אודות ציפורה אשת משה ובכלל זה נגע הצרעת שלקתה מרים היה על לשון הרע שדיברה על אשת משה, אף שכוונתה היתה טובה.
ואילו בתחילת פרשת שלח, אנו עדים לסיפור המרגלים, שמוציאים את דיבת הארץ רעה. גם לשון הרע, אבל לא על בני אדם כי אם על הארץ. השאלה האוטומטית שנשאלת היא פשוטה: מה יש בלשון הרע שהוא עוון חמור כל כך?
ראשית נתחיל בעובדה שעל לשון הרע יש הלכות יותר מאשר על איסורי עריות ושפיכות דמים. זאת משום, שהפה הוא הפתח לכל המעשים החמורים שאנו עלולים לשגות ולעשות בהם. אם נתבונן היטב, נראה שבלבושי האדם-מחשבה, דיבור ומעשה, לאחר המחשבה השלילית, בא הדיבור ולאחריו המעשה.
זאת אומרת, שאמירת לשון הרע, היא השלב המעשי הראשוני בעשיית הרע. כל עוד הדברים הם בגדר מחשבה, הם פחות חמורים. למרות שגם מחשבות שליליות הן לא טובות ואסורות. אולם, ברגע שאדם חוצה את קו המחשבה ומוריד את מחשבותיו לדיבור, הרי שפה הוא כבר יוצר מציאות. לא לחינם אנו משתמשים במושג: "מילים הורגות". דוד המלך כתב זאת כבר בספר התהלים: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו". אם כן, בעקימת שפתיים אנו יכולים ליצור מציאות לטוב ולמוטב. זאת הסיבה שהתורה החמירה על עוון לשון הרע שקוטלת את כל השלושה המעורבים בה. 'קטלא תליתאי': את זה שמספר, את זה שהלשון הרע מסופר עליו, וכמובן את השומע והמאזין ללשון הרע.
מעבר לכך, דווקא בפרשת שלח, אנו רואים כיצד החומרה שבדבר באה לידי ביטוי דווקא בעוון המרגלים. המרגלים שחטאו בדיבת הארץ, היו נשיאי ישראל בדרגה גבוהה מאוד, ולא אנשים רגילים מן השורה. ובכל זאת, לבד מיהושוע וכלב, כל אלו שהוציאו את דיבת הארץ רעה נענשו בחומרה ולא זכו להיכנס לארץ המובטחת.
נשאלת השאלה כיצד זה שנשיאים בישראל, בעלי דרגה רוחנית גבוהה, נכשלו בעוון לשון הרע? בחסידות מובא שמטרת המרגלים היתה כמובן טובה, בערך כמו שמרים רצתה לדבר טוב באחיה משה. טענת המרגלים היתה: "ארץ אוכלת יושביה היא". במילים אלו רצו המרגלים לומר ולהביע את חששם הכנה, מכך שכניסה לארץ והשתקעות בה, תביא אותם לירידה רוחנית קשה. הם חששו שהעיסוק ב'ארץ' יביא ל'אוכלת יושביה', לכך שהם ייבלעו בארציות ובחומריות העולם. ולמה להם לעזות את המדבר, שבו הם לא נזקקו לעבודת אדמה ולהתעסקות יומיומית עם החומריות של העולם? היה להם 'לחם מן השמים'-מן, כל צרכיהם במדבר סופקו, והם יכלו לעסוק בתורה כאוות נפשם.
חלק מהמפרשים אומרים שזאת גם היתה בכייתם של ישראל בפרשה שעברה בהעלותך- "בשבתנו על סיר הבשר… זכרנו את הבצלים ואת השומים" וכו'. בני ישראל פשוט ערגו למצב חד צדדי של כלות הנפש, בו הרוחניות לא מופרעת על ידי הגשמיות. במדבר היה להם את כל מה שהם צריכים בכדי לחיות ולהתקיים. הם לא רצו לצאת החוצה ולהתייגע בשל כך. לא משום שהם היו עצלנים כמובן, אלא משום שהם לא רצו לעזוב חיי עולם ולעסוק בחיי שעה.
אולם מטרת התורה שניתנה להם, באה לשנות את כיוון החשיבה שלהם ואת התפיסות הקודמות. התורה ניתנה בכדי להכשיר את הגשמי ולעשותו כלי אלוקות. הרי אם ה' היה רוצה תורה שמופרשת מכל נגיעה של גשמיות, היה משאיר אותה אצלו בשמיים ונותנה למלאכים.
לכן, טענת המרגלים כי הארץ הזאת לא מתאימה לתאוות הרוחניות שלהם, לא תאמה את רצון ה'. שכן, דווקא בזכות התורה, נוצר חיבור בין הגשמי לרוחני, ומטרת הדברים היא בכדי לפעול השכנת שכינה דווקא כאן. מכאן אנו למדים שאל ליהודי להתפעל מחומריות העולם, שכן ביכולתו להעלות לקדושה גם אבן חומרית ודוממת. בכך חטאו המרגלים-בלשון הרע על הארץ, כשהם מכנים אותה 'אוכלת יושביה' במובן השלילי, כשלמעשה, המציאות האמיתית של הארץ, היא לעשות רצון קונה.
הרב הרצל קוסאשוילי הי"ו מלוד
