פרשת שמיני
בפרשת השבוע התורה מונה את העופות הטמאים שאותם אסור לאכול. ואחד העופות האסורים באכילה הוא ה"שלך". רש"י מפרש: "שלך" – ששולה דגים מן הים. השלך הוא עוף שצולל למעמקי הים ושולה משם דגים בשביל לאכלם. הגמרא במסכת חולין (דף ס"ג עמוד ב') מספרת שכשרבי יוחנן היה רואה את השלך הוא היה אומר "משפטיך תהום רבה", להראות שגם בתוך מעמקי הים הקב"ה מחליט איזה דג בדיוק צריך למות ואז מגיע השלך ושולה דווקא אותו מהים. וכשהוא היה רואה נמלה שאוכלת את מזונה, היה אומר "צדקתיך כהררי אל", שגם לנמלה הקטנטנה הזאת הקב"ה מספק לה את צרכיה.
האדמו"ר הזקן מביא את המאמר הזה כהוכחה לכך שהקב"ה משגיח בהשגחה פרטית על כל פרט ופרט בבריאה, גם על החי צומח דומם, ולא רק על מין המדבר. הלימוד שלומדים על השגחה פרטית דווקא מהשלך הוא מדויק, כי הרי העולם שלנו הוא עולם שבמציאות חיצונית לא רואים בו את יד השם המכוונת ומשגיחה, והכל נראה כאילו הוא נתון רק לחוקי הטבע. אבל בתורת החסידות כתוב שטבע זה גם מלשון טביעה, כמו הדברים שטובעים בים ולא רואים אותם למרות שהחפץ קיים שם בשלימותו, כך גם הטבע מטביע את ההשגחה האלוקית למרות שהיא נמצאת כאן בשלימותה.
השלך מלמד אותנו שכמו שכשמסתכלים על פני הים לא רואים כלל את מה שיש בפנים, אבל בהשגחה פרטית הוא יודע מה עליו לעשות והוא צולל פנימה ושולה את הדג המסויים שהגיע זמנו להיאכל, כך גם כשאנחנו מסתכלים על העולם נראה כאילו הכל טבעי, אבל אם נצלול ונסתכל קצת יותר לבפנים נראה את ההשגחה הפרטית שמנהלת ומתכננת כל פרט על הצד הטוב ביותר.
מסופר על הצדיק רבי לייב שרהס הסבא משיפולי זיע"א ששנה אחת בערב יום הכיפורים הלך בדרך לכיוון ביתו כדי להתכונן ליום הקדוש. פתאום פרצה סערת גשמים גדולה, כזאת שעיכבה את הצדיק עיכוב רב מלהגיע לביתו, ורק לאחר חצות היום הוא הגיע לכפר שסמוך לעירו. הצדיק הבין שלא סתם הוא נקלע לכפר הזה בערב היום הקדוש דוקא, אלא הכל בהשגחתו הפרטית של הקב"ה, ולכן הוא פצח בהודאה להשם וציפה בשמחה לבאות. באותו כפר הוא מצא קהילה יהודית קטנה, ואף שמח לשמוע שיש בכפר מנין ליום הכיפורים: שמונה יהודים שגרים בכפר עצמו ועוד שני יהודים שאמורים לבוא ממקום סמוך. הצדיק ירד לטבול בנהר, אכל סעודה מפסקת בשמחה ורץ לבית הכנסת שבכפר, שם החל באמירת תפילות ותחנונים אותם היה רגיל לומר קודם "כל נדרי". בינתיים התאספו יהודי הכפר, שגם הם החלו בהכנות לתפילת כל נדרי תוך כדי ציפייה לשני היהודים שאמורים לבוא בכדי שיהיה מניין . חיכו יהודי הכפר, חיכו וחיכו, והנה הגיע עובר אורח אחר אולם עדיין היה חסר להם העשירי למניין. תוך כדי שהם מחכים נודע להם שחבריהם היהודים נאסרו בגלל עלילת שווא, ולכן הבינו שהם לא יוכלו להגיע.
פנה אליהם הסבא משיפולי ואמר: "אולי יש עוד יהודי בסביבות הכפר". ענו לו אנשי הכפר: "אין בסביבה שום יהודי בלעדינו". המשיך הצדיק ואמר: "אולי יש בסביבה איזה יהודי מומר". לשמע שאלה זו שתקו כולם. אולם הצדיק לא הרפה והוסיף ואמר: "דלתי תשובה לא ננעלו גם לפני יהודי מומר. וכמו שאמרו רבותי, כשמחטטים באפר יכולים למצוא ניצוץ של אש". תפס אחד מבני הכפר אומץ ואמר: "הפריץ שלנו, אדון הכפר הוא יהודי מומר. אולם הוא שקוע עמוק בחטאיו כבר למעלה מארבעים שנה. הוא מצא חן בעיני הבת של הפריץ הקודם, ואביה הבטיח לו שאם ימיר דתו יישא את בתו ויירש את כל נכסיו. הוא לא עמד בפיתוי המיר דתו ונשא לאשה את בת הפריץ". שאל אותם הצדיק: "יש לו בנים ובנות?" בני הכפר השיבו: "לא, אשתו מתה לפני שנים והוא ערירי". ביקש הצדיק שיוליכוהו לביתו של הפריץ. הוא הסיר מעליו את טליתו והזדרז להגיע אל הפריץ. לבוש בקיטל מצנפת ואבנט לבנים הגיע לבית הפריץ, דפק על דלת חדרו ונכנס מבלי לחכות לתשובה. והנה הוא עומד פנים מול פנים עם הפריץ אדון הכפר, מביט בפניו מבלי להוציא הגה מפיו. וכך עומדים הצדיק והפריץ זה מול זה בדממה ללא מילים. ברגע הראשון עלתה במוחו של הפריץ מחשבת זדון לסלק את הצדיק בכוח מביתו ולהענישו בעונש חמור, אולם פני הצדיק האירו כל כך עד שגם אור עיניו חדר לליבו של הפריץ, כך שלא יכול לעשות לצדיק כלום. לאחר שעה קלה של דומיה, פתח הסבא משיפולי ואמר: "שמי לייב שרה'ס. זכיתי להכיר את רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש, שהיה אהוב בשמיים ובארץ ורבים מהפריצים העריצוהו, ופעם שמעתי אותו אומר: יהודי צריך להתפלל בלשונו של דוד המלך שאמר: "הצילני מדמים אלוקים" – הצילני ש"דמים", משמע "כסף", לא יהיו לי לאלוקים. אמי, שרה, שהיתה יהודיה כשרה, ואחד מבני הפריצים נתן בה עיניו וחפץ לשאתה לאשה, ובתמורה לכך הבטיח לתת לה עושר וכבוד, קידשה שם שמים, ורק כדי להינצל מציפורני הרשע נישאה ליהודי זקן מלמד עני. לצערי אתה לא זכית לעמוד בניסיון, ועבור כסף וזהב יצאת לשמד, אולם אין דבר העומד בפני התשובה ויש קונה עולמו בשעה אחת, הגיעה שעתך בערב יום הכיפורים הזה.
השמש עמדה לשקוע וליהודי הכפר חסר עשירי למניין, בוא תצטרף למניין ותזכה להיות קודש להשם, כמו שכתוב: העשירי יהיה קודש להשם. הפריץ התרגש מדברי הצדיק ופניו החווירו. הוא לא יכל לעמוד בפני קולו הנעים של הצדיק ומראה פניו הקדושים שיחד עם בגדי הלבן שלבש נדמה לו כמלאך אלוקים. בלב נרגש ובידיים רועדות החליט להצטרף לצדיק בזמן שיהודי הכפר מחכים בפחד במקומותיהם, חוששים מצרה שעשוי להביא עליהם היהודי שעדיין לא הכירו. לפתע נפתחה הדלת, ולבית הכנסת נכנס הסבא משיפולי ואחריו הפריץ שפניו כבושים בקרקע ועיניו דומעות. לבקשת הצדיק הגישו לפריץ טלית, הוא התעטף בה וכיסה בה את ראשו ואת פניו. הצדיק ניגש לארון הקודש, הוציא משם שני ספרי תורה, את האחד נתן לאחד מזקני היהודים, ואת השני לפריץ. עומד בין שניהם החל הצדיק בניגון: על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל עם העבריינים.
נאנח הפריץ אנחה עמוקה שזעזעה את כל המתפללים, וכולם פרצו בבכיות תמרורים. וכך בתפילת ערבית וגם למחרת מהבוקר עד אחר תפילת נעילה עמד הפריץ על רגליו שבור ורצוץ ומידי פעם בפעם נאנח אנחות עמוקות, וכשאמר את הוידוי בכה בדמעות שליש, עד שהרעיד את כל המתפללים. כשהגיע הקהל לשמע ישראל בסוף תפילת נעילה, הכניס הפריץ ראשו לארון הקודש חיבק את ספרי התורה וזעק בקולי קולות: שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד. אחר כך הוא הוציא ראשו מתוך ארון הקודש, וקרא בכל כוחו : השם הוא האלוקים פעם אחרי פעם, ובכל פעם היה קולו הולך וחזק, וכשסיים לומר בפעם השביעית: השם הוא האלוקים, יצאה נשמתו. אמר הצדיק: אשריך יהודי שיצאה נשמתך באמירת אלוקים. אכן זכה הפריץ להתנקות מעוונותיו ולקנות עולמו בשעה אחת. עוד באותו לילה נקבר בקבר ישראל. הסבא משיפולי בעצמו התעסק בטהרתו וקבורתו, ומאז הוא נהג לומר בכל יום כיפור קדיש לעילוי נשמת הפריץ הצדיק בעל התשובה.
מסיפור זה אנו למדים השגחה פרטית מהי. לא סתם נקלע לשם הסבא משיפולי, משמים סובבו כך בכדי שעוד נשמה יהודית תועה תזכה לשוב לצור מחצבתה
יהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקינו בקרוב ממש
הת' סימון יוסף ג'נאשוילי מלוד
