פרשת קרח
בפרשתינו מסופר על מחלוקת קורח ועדתו ועל סופם הקשה שבה הם נענשו. והכל – בגלל המחלוקת. הרמב"ם כותב לבנו רבי אברהם באגרת המוסר ומזהיר אותו מפני מחלוקת: "אל תשקצו את נפשותיכם במחלוקת המכלה הגוף והנפש והממון. ומה נשאר עוד? ראיתי לבנים השחירו, פחות נפחתו, ומשפחות נסחפו, ושרים הוסרו מגדולתם, ועיירות גדולות נתעררו, וקיבוצים נפרדו, וחסידים נפסדו, ואנשי אמונה אבדו, נכבדים נקלו ונתבזו בסיבת המחלוקת. נביאים נבאו, וחכמים חכמו, ופילוסופים חפשו ויספו לספר רעת המחלוקת ולא הגיעו לתכליתה. לכן שנאו אותה ונוסו מפניה והתרחקו מכל אוהביה וגואליה ורעיה. וגם אל שאר בשרכם אוהב מדנים התנכרו ורחקו קרבתם, פן תספו בכל חטאתם".
את הסיפור המטלטל הבא סיפר המשפיע רבי אהרון טויסיג שליט"א שהיה עד למעשה. "הסיפור התרחש בבית הכנסת של חסידי נדבורנה – חדרה בעיר בני ברק. באחד מן הימים, אחד מחשובי מתפללי בית הכנסת שמשלם באופן קבוע את דמי חבר בית הכנסת, ניגש אל הגבאי וביקש לוודא כי בשבת פלונית שתחול בעוד כחודש ימים, יוכל לקבל את עליית ה'מפטיר' ולהיות שליח הציבור בתפילת המוסף, מכיון שזוהי השבת שלפני היארצייט של אמו. גבאי בית הכנסת הסתכל ביומנו, ואישר כי המפטיר של השבת ההיא פנויה, והוא בתור מתפלל קבוע בבית הכנסת אכן יהיה זכאי בדין לקבל עליות במהלך השנה ואף לעבור לפני התיבה באותה שבת ובכך יזכה לממש את רצונו לעילוי נשמת אמו. המתפלל היה מרוצה, וכאדם מאורגן הוא רצה לוודא מראש שכל ענייני היארצייט יתנהלו בצורה הטובה ביותר, ולעת עתה נראה היה כי הכל יילך חלק.
והנה בשבת בבוקר של אותה שבת שהמתפלל הקבוע ביקש לקבל בה את המפטיר, הוא הגיע לבית הכנסת בשעה מוקדמת, בלב בטוח שהמפטיר והתפילה לפני התיבה בתפילת המוסף ממתינים לו ברוגע. אלא שכמה דקות לאחר שנכנס לבית הכנסת, הוא הבחין בזוית העין כי אורח זר שאינו נמנה על מתפללי בית הכנסת הקבועים מנהל דין ודברים עם הגבאי. המתפלל הקבוע הסתקרן לשמוע על מה הוויכוח ולחרדתו גילה שהאורח הזר מבקש לא פחות ולא יותר לקבל את עליית ה'מפטיר' ולהתפלל תפילת מוסף. ליבו החל לרעוש ולגעוש והרי זה המפטיר שלו, זה המוסף שלו, והנה ניצב כאן אדם זר שלוחץ על הגבאי ופשוט מנסה להכריח אותו להעביר את הכיבודים האלו אליו. לרגע התחוללה בתוכו מלחמה. רבונו של עולם אם יש צדק בעולם הרי שכרגע קורה ההפך. הוא מתפלל קבוע, הוא הזמין מראש הוא תורם לבית הכנסת שנים רבות, הוא התארגן לכך שהיום עליית מפטיר ותפילת המוסף שלו. ותראו מה הולך כאן, אדם זר מבקש להשתלט על הכיבודים החשובים האלו. הרי גם אם היה מדובר בשבת רגילה הוא לא רשאי לדרוש דבר מהגבאי, איש לא חייב לו כלום. אבל עכשיו כשמתפלל קבוע הזמין מראש זה פשוט חוצפה של ממש. ומצד שני קול שקט לחש לו לוותר. הרי ממילא איננו מבינים כיצד עליה ותפילה לפני התיבה מסייעות לנשמות בעולם העליון, הרי איננו יודעים מה הן עושות לעילוי הנשמות בגן עדן. אנחנו מנסים לעשות את המיטב שקיבלנו במסורת על דברים שמועילים לנשמה, אבל האם וויתור, ועוד וויתור כזה גדול אינו מחולל עילוי נשמה? הרי גם בו יש כח גדול ואולי עדיף לוותר, ולברוח מן המחלוקת, להקדיש את הוויתור לעילוי נשמת אמא עליה השלום.
ואז הוא החליט באומץ ובגבורה והלך להודיע לגבאי כי הוא מוותר. הגבאי ניסה להתקומם, ואמר חס וחלילה, נראה לך שאתן לו, מה פתאום. זה לא יכול להיות שיבוא לפה פתאום מישהו ויחליט מה שהוא רוצה. לבית הכנסת יש סדר, יש תקנון ולחברי הקהילה יש זכויות יסוד מוקנות, והעליה והתפילה בשבתות יארצייט היא אחת מהם. ולא יעלה על הדעת שמישהו אחר יקח לך, את זה אני לא מתכוון לתת לו. ואילו המתפלל הקבוע שכבר החליט שעלייה חשובה ככל שתהיה, אינה שווה מחלוקת כי המחלוקת מסוכנת פי כמה וכמה והרת אסון שבעתיים מאשר לוותר על העליה היוקרתית, והוא עמד על דעתו: לא ולא ידידי הגבאי אני מוותר. לא רוצה מחלוקת, לא רוצה חילוקי דעות, לא רוצה ליצור אי נעימות. תן לו את העליה ותן לו גם את תפילת המוסף. אני אסתפק בעליה אחרת, אתפלל לפני התיבה ביום היארצייט עצמו. אני מעדיף לוותר, לא רוצה מחלוקת בשום אופן. לנוכח דבריו הנחרצים, קיבל הגבאי את הדברים והעניק את העליה, כמו גם את תפילת המוסף, למתפלל הזר. התפילה הסתיימה באווירה שבתית טובה ועילאית, כולם קיבלו את שלהם המתפלל הזר שעמד על שלו קיבל את שביקש, והמתפלל הקבוע שוויתר על הכל היה מאושר מהוויתור, והגבאי הצליח שכל הצדדים יצאו מרוצים.
ביום המחרת, הגיע המתפלל הקבוע לבית הכנסת, והפעם הוא היה נסער ונרגש. כל מי שהסתכל בפניו ראה כי הוא עבר חוויה רגשית מטלטלת, ועד מהרה פתח וסיפר מה אירע במהלך הלילה: ובכן, באישון ליל, בעיצומה של שנתו העריבה, והנה בחלומו הגיעה אליו אמו עליה השלום, זו שלכבודה ביקש את עליית המפטיר, זו שלעילוי נשמתה רצה להתפלל את תפילת המוסף לפני התיבה, אלא שוויתר כדי למנוע מחלוקת. והנה היא נגלית אליו בחלום, פניה מאירות וקורנות והיא אומרת לו בלאט: בני יקירי קיבלתי אישור מיוחד מבית דין של מעלה, לרדת לעולם הזה כדי להודות לך. עילוי נשמה כפי שחוויתי היום בשעה שוויתרת על העלייה ועל תפילת המוסף עוד לא היה לי מעולם. אני זוכרת היטב את עילוי הנשמה שבו זכיתי בשנים הקודמות כאשר מדי שבת יארצייט עלית למפטיר והתפללת מוסף לפני התיבה לכבודי. אבל זה לא מתקרב ולא דומה בכלל למה שזכיתי בו השנה בזמן שויתרת בגבורה על הכיבודים המגיעים לך וברחת ממחלוקת.
ככל הדברים האלה אמרה האם לבנה בחלום הלילה, והוא התעורר כשגופו רוטט בהתרגשות, כל כולו מכוסה זיעה קרה ואיבריו נוקשים באימה. לא בכל יום זוכה יהודי לקבל ביקור מאמו שבעולם האמת, והוא זכה. ואת המסר שבפיה אותו סיפר בנה בסערת נפש, כדאי לזכור, לשנן ולחדד: עליות, כיבודים, ועוד הרבה דברים הם חשובים ביותר, עקרוניים מאוד, רמי מעלה עד מאוד. אלו נושאים שמימיים שאין לנו בהם השגה, יש בהם עילוי נשמות, חזקות מוקדמות, משמעויות עמוקות. אבל יש כאן גילוי שמימי מהדהד: הכל חשוב ויקר מאוד, עד שמעורב בו בדל של מחלוקת, נגיעה של קרב, ניצוץ של אש בוערת. ברגע שמחלוקת מתקרבת, שטונים מתחילים לעלות, שחילוקי דעות מתחילים להישמע אדם חכם בורח, נמלט, ויודע שחשוב פי כמה לברוח מהמחלוקת, לוותר, להימנע מהשתתפות בזירת קרב מדממת שכזו.
מחלוקת לא מביאה טוב, היא מביאה רע. ההיפך הבריחה מהמחלוקת, ההימנעות מהקרב, הוויתור שלפעמים כרוך במאמץ גדול הוא הדבר הנכון, הפעולה הנכונה שגם גורמת יותר עילוי נשמה, גם מעוררת רחמי שמים, וגם מביאה בכנפיה חיי אושר ושמחה. ולכן כולנו נקבל על עצמנו לברוח מהמחלוקת, ולהימנע מכל סכסוך גם כשאנו צודקים, גם כשנראה לנו שיש משמעויות שמימיות עמוקות. זה הדבר הנכון לעשות, זה מה שמביא שפע וברכה".
יהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקינו בקרוב ממש.
סימון יוסף ג'אנאשוילי – לוד
