פרשת שלח
"עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה"
בפרשת שלח מספרת התורה באריכות ובדייקנות את סיפור המרגלים ששלח משה על מנת לתור את ארץ ישראל. במשך ארבעים יום חוקרים המרגלים את הארץ ומביאים אל משה רבנו את חוות דעתם ואף מראים לו את פרי הארץ כהוכחה וראיה לדבריהם.
הארץ שראינו הינה ארץ אוכלת יושביה, אנשים חזקים וענקים, מדינה קשה ביותר לכיבוש "ערים בצורות", "אפס כי עז העם" ועוד שלל תיאורים שאינם מותירים ספק בלב העם היוצא ממצרים. הקב"ה, שעשה להם ניסים במצרים, והביא 10 מכות על המצריים, הוציא אותם ממצרים וקרע להם את הים, לבסוף מביא אותם אל ארץ בה "נשינו וטפינו יהיו לבז".
בפרשה זו ניתן לראות את ההבדל העצום בין ההשקפות השונות של המרגלים, בין התפיסה והפרשנות השונה של המציאות, הנגזרת מתוך פנימיותו של האדם. אם הפנימיות מבוססת על אמונה בה' אזי המציאות תתפרש אצל אותו אדם באופן הנכון וכן להיפך. עשרת המרגלים חטאו בחוסר אמונה וגררו איתם את מרבית עם ישראל אל בכייה לחינם. ברגע קטן של חוסר אמונה איבדנו טובה גדולה – שני בתי מקדש, וכדברי המדרש: "אתם בכיתם בכייה של חינם ואני אתן לכם בכייה לדורות".
יהושע בן נון וכלב בן יפונה מונעים מתוך אמונה וידיעה שהכניסה לארץ המובטחת הינה לטובת העם ורק שם יוכלו להגיע לפסגת העבודה וקרבת ה' ולכן לא יהיה דבר שימנע את הכניסה לארץ, אך מנגד, עומדים להם עשרה מרגלים אשר דואגים למעמדם וחוששים פן כניסה לארץ תשנה את ה"סטטוס" בו הם אוחזים. החשש משינוי מעמדם גרם להם לפרש את המציאות מזווית לא אלוקית, כביכול ואין מנהל לעולם, אלא הכל מתנהל בדרך הטבע, וע"פ הטבע לא ניתן לכבוש מדינה מבוצרת עם אזרחים גיבורים.
אמונתם של יהושע וכלב מתבטאת ביתר שאת בפס': "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה", ופירש רש"י: אפילו בשמים והוא אומר עשו סולמות ועלו שם – נצליח בכל דבריו. לאחר דברים קשים שהטיחו המרגלים במשה אמר כלב כי גם אם המטרה הינה בלתי אפשרית בעליל ניתן יהיה להשיגה ע"י כח האמונה, זוהי הרוח שפיעמה ביהושע וכלב בניגוד לשאר המרגלים.
בעקבות אמונה זו זכו כלב ויהושע להיכנס לארץ מה שלא זכו המרגלים האחרים, רמז לדברים ניתן לראות בגמ' ברכות (לה.) – הקשו בגמ': פסוק אחד אומר "לה' הארץ ומלואה" ופסוק אחר אומר "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" ותירצו: כאן קודם ברכה וכאן לאחר ברכה (בפשט: לפני שאדם מברך הרי הכל של הקב"ה ואילו לאחר ברכה הקב"ה נותן לאדם את הארץ) ובדרך רמז: הברכה היא האמונה, לה' הארץ ומלואה – קודם ברכה, כלומר למי שאין אמונה (עשרת המרגלים) לא תינתן לו הארץ, והארץ נתן לבני אדם – לאחר ברכה, כלומר למי שיש בו האמונה הרי הם יהושע וכלב, להם תינתן הארץ. זהו ההבדל הפנימי שהיה בין יהושע וכלב לשאר המרגלים, יהושע וכלב התנהגו מתוך ענווה ויראה ואילו עשרת המרגלים מתוך גאווה וגדולה. מה נאה לציין את דברי המדרש המסביר בפס' אחד את הכל: "וענווים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום".
הרב יוסף אלאשוילי הי"ו מלוד
לע"נ ח' ראובן בן סימן טוב הנו' מן רבקה. ת.נ.צ.ב.ה.
