פרשת חקת
מים חיים מתוך הסלע – מה באמת מלמדת אותנו פרשת חקת?
פרשת חקת מביאה אותנו אל אחד הרגעים הדרמטיים בתולדות המדבר:
משה מכה בסלע להוציא מים, ובעקבות כך נגזר עליו שלא ייכנס לארץ ישראל.
אבל כאן מתעוררת שאלה אדירה:
מדוע חטא כזה – שנראה לעינינו קטן – גורר עונש כל כך כבד למנהיג הגדול ביותר של עם ישראל?
רש"י (במדבר כ', י"ב) מסביר:
"אִלּוּ דִּבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע וְהוֹצִיא מַיִם – הָיוּ אוֹמְרִים, מַה סֶּלַע זֶה שֶׁאֵינוֹ מְצַוֶּה וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ – עוֹשֶׂה רְצוֹן הַמָּקוֹם, קַל וָחוֹמֶר אֲנַחְנוּ."
לדעת רש"י, הבעיה אינה בעצם הוצאת המים אלא באובדן המסר החינוכי:
בדור של מעבר – מדור המדבר לדור ארץ ישראל – יש משמעות אדירה לכוח המילה ולא רק לכוח המעשה.
הרמב"ן (שם, פסוק א') הולך בכיוון אחר:
"החטא היה בכעס… כאשר אמר 'שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים'."
לדבריו, הכעס של משה העביר אותו ממצב של שליח נאמן למצב שבו המנהיגות איננה משקפת עוד את הנהגת ה'.
גם הספורנו (שם) מוסיף רובד מעניין:
"כי כאשר דיברו עם הסלע ולא הוציא מים, חשבו ישראל שאין כוח לדיבור על הסלע, ואז הכה אותו."
בעיני הספורנו, ההכאה נראתה טבעית – אחרי שהדיבור לא עבד – אבל דווקא כאן נמדדת האמונה: להמשיך לדבר גם כשלא רואים תוצאות מיידיות.
הרב יהונתן זקס זצ"ל בספרו כותב:
"משה נכשל בכך שלא קלט את השינוי הדרוש. דור הכניסה לארץ היה זקוק לאמונה שקטה, לא לניסים קולניים. הם היו צריכים ללמוד שהקדושה נמצאת לא רק במעמדי הר סיני אלא גם בתוך השדות, בתוך חיי היומיום."
וכאן מתחדדת נקודת העומק:
משה ואהרון פעלו בשפת העבר – דורש מעשים עוצמתיים – אך העם נזקק לשפת העתיד – דורש אמונה, תקשורת, ודיבור.
המדרש (במדבר רבה י"ט, ט') אף אומר:
"אמר לו הקב"ה: אילו דברת אל הסלע והוציא מים – היה שמי מתקדש לעיני כל הבריות. עכשיו יאמרו: על הסלע לא יכול לדבר, אלא הכהו והוציא מים!"
לא רק תוצאה חשובה – אלא אופן הפעולה.
הקדושה הגדולה היא כאשר השינוי נעשה דרך דיבור ואמונה, לא דרך הפעלת כוח.
ומכאן יוצא מסר עצום לחיים שלנו:
יש זמנים שבהם מכה – פעולה חזקה ומהירה – עשויה להביא תוצאה, אבל יש זמנים שבהם דווקא דיבור, סבלנות, ואמונה שקטה הם הדרך הנכונה להנהיג, לחנך ולהשפיע.
דור שמורגל בניסים צריך ללמוד להאמין בתוך השגרה. דור שמתרגל לדיבור עם הסלע – מבין שגם כשהמים נראים קשים להשגה, גם כשהמציאות נראית יבשה כסלע – יש כוח עצום לדיבור אמיתי, לאמונה, למילים הטובות שמבעד לקשיים.
כפי שכתב המהר"ל מפראג (ב"דרך חיים" על אבות ו', ב'):
"אין ישראל נגאלין אלא מתוך אמונה."
המסע של עם ישראל – ושל כל יחיד ויחיד – הוא המעבר מהתפעלות חיצונית לאמונה פנימית.
מהכאת סלעים – לבניית מעיינות של חיים מתוך עצמנו.
ובדיוק לשם כך ניתנה לנו התורה – לא כקובץ ניסים, אלא כתורת חיים.
"כל אחד מאיתנו פוגש סלעים במסע חייו — השאלה היא אם נבחר להכות, או אם נבחר לדבר עד שהמים יפרצו."
בברכה רבה ושבת שלום,
הרב אלישי זיזוב פרנקפורט, גרמניה
