פרשת עקב
בפרשתנו משה רבנו מזכיר לעם את חטא העגל, שבעקבותיו שבר את הלוחות, ולאחר מכן עלה להר סיני לקבל את הלוחות השניים. גם אז שהה בהר ארבעים יום: "וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה". לשם מה נדרש משה לשהות בהר שוב ארבעים יום, לכאורה דיי היה לחקוק את עשרת הדיברות על הלוחות, משימה שאינה דורשת ארבעים ימים. רבים מהמפרשים מסבירים שהימים האלו הוקדשו לתפילה. ואולם רש"י מפרש את המילים "ואנוכי עמדתי בהר" – "לקבל הלוחות". הרי שהימים האלה לא נועדו לתפילה, אלא לקבלת הלוחות.
מדוע אכן אין רש"י מפרש שארבעים הימים האחרונים הוקדשו לתפילה? מפני שבדיוק למטרה זו עלה משה להר למשך ארבעים הימים שבין הלוחות הראשונים לשניים. בימים האלה התפלל אל ה' כדי לשכך את כעסו על חטא העגל. וכך רש"י מפרש את "כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים": "אבל האמצעיים שעמדתי שם להתפלל עליכם היו בכעס". הרי שהתפילה מתקשרת לכעס, וכשמתבטל הכעס, לאחר ש"וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא, לֹא אָבָה ה' הַשְׁחִיתֶךָ" – אין עוד צורך בתפילה. נמצא שבארבעים הימים האחרונים לא עסק משה בתפילה, ואם כן נדרש הסבר מדוע היה צורך בארבעים הימים האלה, ולמרבה התמיהה אין רש"י דן כלל בשאלה זו.
אלא שההסבר כבר ניתן בפרשת כי תישא (לא,יח), שם מסופר: "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת". רש"י מפרש שהקב"ה נתן למשה את התורה במתנה, בתום ארבעים הימים שבהם שהה בהר סיני. לאחר מכן, כשאירע חטא העגל, הורה הקב"ה למשה: "לֶךְ רֵד". ורש"י מפרש: "רד מגדולתך", מפני שהגדולה, שהיא התורה, לא ניתנה "אלא בשבילם", בשביל בני ישראל; ולאחר שחטאו בעגל אין הצדקה לתת למשה מתנה זו, והיא נלקחה ממנו.
לכן עכשיו, אחרי שפייס את כעסו של הקב"ה, זכה משה מחדש באותה 'גדולה', כבפעם הראשונה – הקב"ה נתן לו מחדש את התורה. וכשם שאז נדרש לשהות בהר ארבעים ימים כדי לקבל מתנה זו, כך גם עכשיו היה צריך לעלות להר למשך ארבעים יום וללמוד מחדש מפי הקב"ה את התורה. שיא השלמות היה ביום הארבעים, יום הכיפורים, שאז הושלמה תקופת שהייתו של משה בהר, מתוך שמחה על שגזר הדין התהפך, והקב"ה נתן למשה את התורה כולה, עם הלוחות השניים. לכן היום הזה נעשה ליום מחילה וסליחה לעם ישראל עד סוף כל הדורות. (שיחות קודש תשל"ג)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
