פרשת צו
המידות ושורשיהן:
"זה קרבן אהרון ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו" (ויקרא ו' יג').
חז"ל (ויק"ר ח' א') התקשו בלשון "זה קרבן אהרון". וביאר שם העץ יוסף – בדרך כלל שנאמרת בתורה המילה זה, הכוונה היא שהקב"ה הראה את הדבר עצמו או את מעשהו. ואין לומר שכאן היה קושי כלשהו, ולכן הראה הקב"ה למשה את מעשה המנחה, דמה קושי יש בזה שצריך להראותו ועוד באצבע. לכן חז"ל ביארו שם בכמה אופנים.
הנצי"ב בספרו העמק דבר (שם ובפ"ב א') עומד על כך ומבאר על פי דרך הדרוש – הרי מנחת חביתין היא שם כולל לד' סוגי מנחות שיחיד שחטא מביא אותם: עשרון סולת, מורבכת, מאפה תנור, ומנחת מחבת. כשהתורה אמרה "זה קרבן אהרון" הכוונה היא לכלל הד' סוגי מנחות הקיימות. אלא שעדיין יש להבין – מה טעם ציווה הקב"ה על הכהנים להביא מעין ד' סוגי מנחות בכל יום. ומבאר כי עניין הד' מנחות בכל יום, הוא לכפר על השחתת המידות הנובעות מקלקול אחד מהד' מרות שיש באדם. ונרחיב מעט בסוגיא זו להבנת העניין.
ידוע בקדמונים שיש באדם ארבע מרות שהם אדומה, שחורה, לבנה וירוקה. וידוע מהמקובלים (מהרח"ו בשערי קדושה שערים א' וב') שהד' יסודות שיש בבריאה – אש רוח מים ועפר, קיימים גם באדם והם שורשי המידות.
יסוד האש – הוא שורש לגאווה (וגם כעס, שכן אדם כועס כי הוא חושב שחייבים לעשות כרצונו). והתולדות של יסוד האש הם שלושה: א) קפדנות, שמקפיד ועומד שדבריו יתקיימו במלואם. ב) בקשת השררה ורדיפת הכבוד, שמטרתם להתגאות ולהתנשא על הבריות. ג) השנאה לזולת על היותו גדול ממנו ועובר אותו בהישגיו וכדו'.
יסוד הרוח – ממנו נמשך הדיבור בדברים בטלים שאין בהם צורך גופני או נפשי. והתולדות של יסוד הרוח הם ארבעה: א) לדבר דברי חנופה כדי למצוא חן. ב) לדבר שקר. ג) לדבר רע על הזולת מה שמוגדר כלשון הרע. ד) התפארות, היינו שמציג עצמו ומעשיו בפני הבריות ומשתבח בהם.
יסוד המים – ממנו מגיעה התאווה והמשיכה לתענוגים, כי המים במהותם מצמיחים כל מיני תענוג. ומביאים חיים לעולם. ותולדות יסוד המים שנים: א) החמדה לגזול ממון חברו ואשתו כדי להתענג בהם. על דרך מאמר חז"ל "גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן". ב) מידת הקנאה. כי יקנא בחברו שיש לו יכולת יותר ממנו, ונמצא לדעתו חסר תענוגים לעומת חברו.
יסוד העפר – ממנו מגיעה מידת העצבות על כל פרטיה. והתולדה היא אחת: א) העצלות לקיום התורה ומצוותיה, מפני שהוא עצב על השגת קנייני העולם הזה, או על הייסורים שבאים עליו ומונעים ממנו ליהנות. כך שאינו שמח בשום דבר ממה שחננו הבורא.
(בזה מבאר שם מהרח"ו למה על אף שאין ציווי מפורש בתורה על עניין המידות, מכל מקום רבותינו החמירו בעניינם מאוד. כיון שמחמת היותם מושרשים בנפש היסודית של האדם שהיא מחוברת אל הגוץ עצמו, ולולי היא אין הנפש השכלית יכולה לקיים המצוות באמצעות איברי הגוף, אלא אך ורק על ידי הנפש היסודית כאמור, אזי הפגם הוא שורשי ועמוק יותר הנוגע לכלל הגוף. לכן צריך להיזהר במידות רעות יותר מקיום מצוות עשה ולא תעשה ועיי"ש).
כעת נחזור לדברי הנצי"ב. המידות מתעוררות באדם עם התעוררות והתגברות המרות. כשהמרה השחורה מתגברת הרי היא גורמת לעצבות, כיון שהמרה השחורה היא הקשורה ליסוד העפר. אם המרה הלבנה מתגברת הרי היא גורמת לשמחה יתירה מן הרגיל. באם המרה הירוקה התגברה, אזי גוברת באדם התאווה לתענוגים המושרשת ביסוד המים. ואם המרה האדומה מתגברת על השאר, היא מולידה באדם כעס. כיון שהיא קשורה ליסוד האש.
לכן אומר הנצי"ב שהכהנים היו צריכים להקריב מעין ד' סוגי מנחות, כי תפקידם היה לעמוד בפרץ שלא יהיה ריב ומדון בין איש יהודי לרעהו, וכך הרי הייתה מידתו של אהרון "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א' יב'). דהיינו הייתה להם אחריות על עניין המידות בכלל ישראל, לכן ככפרה על שחיתות מידות כאלו ואחרות הקיימות בציבור, היו הכהנים צריכים להביא כפרה על כלל ישראל ועל מציאות וקיום המידות המושחתות בקרב בני העם היהודי. לשם כך הם היו צריכים להביא קרבן כפרה, שכולל ומאגד בתוכו את כלל בחינות המידות בשורשם.
ומסיים שם שבתקופתו של בית המקדש היו הכהנים יודעים לכוון איזה מנחה מועילה ולאיזה פגם בנפש היא מכוונת. וכך היה העולם נשמר בטהרתו.
ולא רק הכהנים היו בעניין זה. בזוהר הקדוש מבואר שגם הלווים הממונים על השירה כשהיו רואים אדם שמביא קרבן ונפשו לא נכנעה מספיק כיאה למי שפגם בכבוד שמים, היה הכהן המקריב מסמן ללוויים והם היו פוצחים בשירה וניגון מיוחדים שהיו מרטיטים את הלב, ושוברים את המעטה הקשוח והעקשן, והיה בעל הקרבן מצטער מעומק הלב, ועושה תשובה שלימה.
לסיום נביא את דברי הגר"א המבהילים שמוכיחים עד כמה משמעותית התגברות או השקטת הד' מרות הנ"ל. את דבריו אומר הגאון על הפסוקים (ישעיה ה' יא'-יב') "הוי משכימי בבוקר שכר ירדפו, מאחרי בנשף יין ידליקם. והיה כינור ונבל תף וחליל ויין משתיהם, ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו". יש הבדל מהותי בין שכר ליין. שכר הוא משקה המשכר כך שלגימה של כוס אחת ואדם כבר שוכח מיהו ומהו, לעומתו היין צריך לשתות אותו בכמות מספקת כדי שהוא יתחיל להשפיע על האדם. והפסוק מדגיש שמיד בבוקר הם היו שותים שכר, כי ידעו שהנביא תיכף יגיע להוכיח אותם, אז הם תכננו את הלו"ז שלהם שכבר יהיו ללא הכרה. ומאידך בלילה ששהו בביתם, שם היה להם זמן והם השתכרו כלוט, כדי שלא לשמוע את דברי הנביא גם בלילה.
וכל כלי הנגינה המוזכרים בפסוק שימשו אותם לרעותיהם. כי אבותינו אז היו חכמים להרע, ומתוך הכרת עומק כוחות הנפש שלהם, הם השתמשו בארבע כלי הנגינה שמכוונים כל אחד כנגד מרה אחרת, ובכך הם נטרלו את הד' מרות. עד שהאדם מגיע למצב של כמו אבן דוממת שלא מתרגש ולא מתפעל מכלום. ולכן הם ניגנו כל היום כדי לשמור על רגיעה נפשית. ומה שהשכרות לא הספיקה, זה כיון שהקב"ה שלח להם מכות גדולות ונאמנות (כמתואר בישעיה א' ו'), ומפחד שמא הייסורים יטלטלו אותם הם התנהגו כך, שלא יהיה שום צד של השפעה כלשהי על מעשיהם.
הרי לנו עד היכן מגיע כוחם והשפעתם של אלו הד' מרות על המידות, עד כי היו הכהנים צריכים להקריב קרבן כולל כנגדם, וללמדך עד כמה קשה עונשם של מידות.
הרב מיכאל מירון הי"ו מלוד
