פרשת אמור
כוחם של מילים
בפרשת השבוע מובא סיפורו של המגדף את ה' בעקבות מריבה שהייתה בין שני אנשים מבני ישראל, כמו שנאמר "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּנָּצוּ, בַּמַּחֲנֶה, בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית, וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי" (ויקרא כד, י).
על מה רבו? רש"י מבאר שהמקלל בא להקים את האוהל שלו במקום שחנו בו אנשי שבט דן השבט של אימו, בתגובה אמר לו אחד מבני שבט דן, אין מקומך איתנו, שהרי התורה אומרת שהחלוקה של השבטים היא על פי הייחוס מצד האבא, ואביך הרי מצרי ולכן אין מקומך איתנו.
נכנסנו השניים לדין תורה אצל משה רבינו והדין נפסק שבן המצרי אין מקומו עם אנשי שבט דן, ולכן בכעסו עמד וגידף.
מפרשי התורה שואלים: מדוע המקלל התרעם כלפי ה' ולא הפנה את כעסו כלפי משה שפסק נגדו את הדין?
על כך מובא בדעת זקנים, רבינו בחיי ועוד, שתוך כדי המריבה אמר לו חבירו: אביך המצרי משה הרגו, אמר לו בן המצרי: במה? אמר לו: בשם המפורש, לכן מיד עמד "ויקוב את השם ויקלל".
אביו המצרי של המקלל היה אותו מצרי שעליו שנאמר "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שמות ב, יא) אומר רש"י: "איש מצרי, אביו של מגדף היה שנאמר.. והוא בן איש מצרי", ועל הפסוק "וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי" אומר רש"י שהרגו בשם המפורש, כעת לאחר ששמע לראשונה בנו של אותו המצרי שאביו נהרג על ידי משה בשם המפורש, יצא וגידף את אותו שם המפורש שאיתו הרג משה את אביו.
יש מפרשים הסבורים כי הסיבה לכך שהמקלל העיז פנים נגד ה' וגידף היא בגלל שאביו היה מצרי והיה בו פגם מצד אביו, לעומתם יש מפרשים הסבורים כי הסיבה היא דווקא האימא הישראלית שלו, לכן התורה מזכירה את שמה של אימו כמו שנאמר "וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן" (ויקרא כד, יא) מפרש רש"י "מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכול.. דברנית הייתה מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה".
מכאן לומדים, שאבא או אימא שרואים התנהגות לא ראויה של בנם או בתם, לא יאשימו בראש ובראשונה את ילדיהם, על ההורים תחילה לבדוק את עצמם האם יש בהם דבר הדרוש תיקון.
הגמרא בסוף מסכת סוכה (נו, ב) מספרת על מרים בת בילגה שהייתה בת ישראל שהמירה את דתה ונישאה לגוי ממלכי היוונים, כשנכנסו היוונים והחריבו את בית המקדש נכנסה אל המקדש וביזתה את המזבח ואת עבודת הקודש בצורה מחפירה כשהכתה בסנדלה על גבי המזבח וקראה: "לוקוס לוקוס – זאב זאב, עד מתי אתה מכלה את ממונם של ישראל ואי אתה עומד להם בשעת הדחק?“, כשכוונתה לומר שהקורבנות הנשרפים על גבי המזבח משולים לשריפת כסף לחינם.
כשהתחדשה עבודת המקדש, באו חכמי אותו הדור וסתמו את התא שבו היו מאכסנים בני המשמר של משפחתה את בגדיהם וסכיניהם ששימשו לעבודת המקדש.
שואלת הגמרא: אישה אחת חטאה וקונסים את כל בני המשמר? והתירוץ נוקב וחד: ”שותא דינוקא בשוקא – או דאבוהא או דאימיה“, פירוש: ”פטפוטיו של הילד הקטן ברחוב או בשוק – נובעים ממה ששמע או מאביו או מאמו", מה שילד שומע בבית זה מה שהוא מדבר ברחוב.
כך גם לגבי בן האיש המצרי מספרת לנו התורה את שם אימו, שנדע שהתנהגותו הקלוקלת לקלל את שם ה‘ מקורה בחינוך לא ראוי שספג אצל אימו.
כשאבא או אימא מאוכזבים מההתנהגות של בנם או בתם ראשית עליהם לבדוק האם הגורם לכך לא נמצא בעצם אצלם ולא אצל בנם או בתם.
הרבי מליובאוויטש שאל על סיפורה של מרים בת בילגה, מדוע הגמרא מזכירה מעשה שלכאורה מדבר בגנותה של אישה מישראל?
והסביר על כך שמכאן למדים שאפילו נערה יהודייה שהמירה את דתה, כדברי חז"ל "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא" ויש ללמד עליה זכות, שלמרות שהייתה במצב רוחני ירוד מאוד, כאב לה סבלו של עם ישראל ולכן היא שאלה מדוע המזבח לא מגן על ישראל בשעת צרתם!
הגמרא לא מספרת את סיפורה של מרים בת בילגה כדי לספר בגנותה, אלא כדי שנלמד מכאן מה הוא כוחם של כל יהודי ויהודייה בעם ישראל.
הרב אבישי בטשוילי // רב קהילת כרמים ראשון לציון
לעילוי נשמת הרב בן ציון ע"ה בן אברהם ולאה הי"ו בטשוילי
