פרשת נח
מן התיבה אל הלב: באיזו ציפור אנו בוחרים?
שוב אנחנו מוצאים את עצמנו בתקופת בחירות, ושוב התחושה היא של מערבולת של מחלוקות, חרמות, ושנאה שאינה נגמרת. אך עוד לפני שאנו צועדים אל מאחורי הפרגוד, ראוי שנחזור אל מערכת הבחירות הראשונה בהיסטוריה זו שניהל נח הצדיק בתוך התיבה.
המבול נרגע, המים נסוגים, ונח מבקש לבדוק האם כושר החיות חזר לארץ, בסיבוב הראשון הוא בוחר לשלוח את העורב, העורב יוצא ושב, ונח מבין שזו לא הדרך להשיג את מה שרצה.
בסיבובים הבאים הוא משגר את היונה, שלוש פעמים, עד שהיא חוזרת ובפיה עלה זית טרף.
והרי ידוע שכל פרט בסיפורי התורה הוא מדויק בתכלית ויש בו מסר ומשמעות נצחית, התורה לא לחינם מפרטת את סוגי העופות שבחר נח לשלוח אל מחוץ לתיבה, אם כן יש להבין מדוע הוצרך נח להשתמש בשני בעלי כנף שונים כל כך? מה גרם לוט לבחור דווקא בעורב לראשונה ולאחר מכן דווקא ביונה? ולמה הוא הקדים את העורב ליונה? ומה הוא המסר שנוכל ללמוד מכך?
העורב במסורת חז"ל מגלם סמל של אכזריות ודאגה עצמית, כפי שמשבח דוד המלך ע"ה את הקב"ה ואומר: "נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ, לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ" (תהילים קמז, ט) גוזליו של העורב קוראים לרחמיו של הקב"ה כי אביהם העורב אפילו על גוזליו אין הוא מרחם ולא זן ומפרנס אותם, והקב"ה זן ומפרנס גם את גוזליו של העורב.
היונה, לעומתו היא ההיפך הגמור, היא תכלית הרוך המסירות והנאמנות, שלמה המלך ע"ה משווה בשיר השירים את כנסת ישראל ליונה: "אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי" (שיר השירים ו, ט), ומאז ועד היום מייחלים ומברכים כל זוג שיזכה לבנות בית "כמו זוג יונים".
מכיוון שהעולם שלפני המבול חרב מפני שהיה מוצף בשפע, בפינוק ובאדישות יתירה שהביאה לריקבון מוסרי ולשחיתות לכן בתחילה חשב נח שבבניית "הסדר העולמי החדש" חייבים להשתמש במידת העורב הקשוחה, התוקפנית והלא מתפשרת, כדי להבטיח שלא נחזור שוב לכאוס מוסרי.
אבל מהר מאוד גילה נח יסוד עצום, עם מידות של עורב אי אפשר לבנות בית, אי אפשר להצמיח חיים חדשים מתוך חשדנות וניכור הדדי, אחרי המבול ששטף את הכול והשאיר חברה פצועה, דרכו של העורב האכזרית תביא איתה רק מדון שנאה ומריבה, רק היונה בדרכה המביאה עמה חמלה, אמפתיה ואהבה, מסוגלת לראות ענף של זית בתוך השממה.
מסופר על רב אחד שהגיע לעיירה נשכחת ודרש דרשה חוצבת להבות אש על עוונותיהם של בני העיירה, הרב זעם, הוכיח, וניבא להם רעות ונבואות זעם בסגנון עורבי, כשסיים, ניגש אליו איש זקן ובעל ניסיון חיים ואמר לו: רבי, דרשה נפלאה! ממש כמו העורב של נח! תמה הרב ושאל: "למה כוונתך? ענה הזקן בחיוך: גם העורב עשה המון רעש, טס מצד לצד, אבל בסוף לא הביא אפילו עלה קטן של נחמה לעולם… רק היונה, שדיברה בשקט וברוך, הביאה איתה עלה של זית, שלום ושלווה.
הלקח של הפרשה אינו מיועד רק לקלפי הבחירות הארצית, אלא היא מורה דרך לחיים עצמם בבית שלנו, בקהילה שלנו ובכל מקום, הדרך הנכונה בעולם שלנו היא לראות את הטוב בזולת, העורב מחפש איפה להרשיע ולנכר, היונה מחפשת את נקודת הזכות, כששומעים דעה שונה, לא ממהרים לפסול, אלא מנסים להבין את הלב שעומד מאחוריה, צריך להפסיק להרעיש בקול ולהתחיל להצמיח, במקום להתרגז על ה'מבול' שבחוץ ועל השיח הפוליטי הסוער, צריך לחפש את ה"עלה של זית", מעשה חסד קטן, מילה טובה לשכן, או וויתור קטן בבית.
אם מישהו פגע בנו הכי קל ללבוש את שריון העורב ולהתקשח, החכמה היא להעז מחדש, לפתוח את הלב ולהאמין בטוב. מנהיגות אמיתית נמדדת בשפה נוחה הנמנעת מחרמות ומפסילות גורפות, העוברת לדבר בלשון של בנייה וחיבור.
בעת הזו, מוטל על כל אחד מאיתנו לבחור נכון: לא במידת העורב שמפלגת, אלא במידת היונה שמביאה ענף של שלום ואחדות בישראל.
הרב אבישי בטשוילי רב קהילת כרמים ראשון לציון
לעילוי נשמת ר' בן ציון ע"ה בן אברהם ולאה הי"ו בטשוילי
