פרשת וישלח
השלימות שבחיסרון:
היה זה לפני כמאה ושלושים שנים לערך, אל בית מדרשו של הגאון רבי חיים לייב מישקובסקי זצ"ל אב"ד העיר סטוויסק שבמחוז ביאליסטוק בליטא הפולנית של אותם ימים, נכנס רוכל שסחר בתשמישי קדושה.
מנהג הסוחרים היה להלך מעיר לעיר ומכפר לכפר להציע מרכולתם לרבים. ומשהגיעו למקום בו דרים היו יהודים שמים פניהם אל עבר בית הכנסת, שם פגשו ביהודים רבים שהתאספו באחת סמוך לתנור חימום ושולחן שניצבו בפאתי בית הכנסת. את הסחורה שוטחים היו על השולחן בעת התפילה ולאחריה היו המתפללים רוכשים כל העולה על לבם.
אף הרוכל הנזכר פתח בהגיעו את אמתחותיו ושלף סחורתו, היו בה ספרי קודש לרוב, סידורים חומשים תפילין מזוזות ותשמישי קדושה למיניהם וחבילת סוגי ספרים נוספים, כל אלו הונחו בסידור מופתי על שולחן חצר בית הכנסת.
לאחר התפילה יצא הרב יחד עם שאר המתפללים והתעניין אף הוא בסחורה המונחת על השולחן. מבטו נתקל בערמת ספרים חיצוניים שהיו ידועים כספרי מינות, והרב שתקיף היה בענייני הקדושה לא התמהמה אף לא לרגע והזדרז לקיים מצוות "ובערת הרע מקרבך", נטל במהרה את חבילת הספרים והשליכם באחת אל התנור הבוער.
הביט הרוכל במתרחש בתדהמה וזעק מעומק לבו "אדוני הרב גרם לי הפסד מרובה מלבד מה שקיפח את פרנסתי, כלום אוכל לפרנס את בני ביתי מן הפרוטות הדלות שאני מרוויח ממכירת מזוזה או חבילה של ציציות?? הלא עיניי נשואות בעיקר אל הספרים הללו המשמשים מקור לפרנסתי"!!
ענה לו הרב בלחישה כי בעד הספרים ישלם לו מכיסו האישי, אולם בעניין פרנסת בני ביתו עליו לדאוג למצוא מקור פרנסה אחר לפי שאין אדם רשאי לעשות מסחר בספרי מינות, ואף בזה הבטיח הרב כי ישתדל לסייע לו.
מששמע הסוחר שהבטיח הרב לסייע לו בהשגת משרה שתפרנס אותו בכבוד הודה לו על טובו, והסכימו ביניהם שייגש הסוחר אל הרב למחרת היום בתום תפילת השחר להזכיר לו לקיים הבטחתו.
למחרת עם תום התפילה ניגש הסוחר אל הרב במהרה, והנה בשורה בפי הרב וכך היו דבריו, "זה עתה ביקשתי מהשמש שיזמין אל ביתי את הכומר, בעזרתו הנני מקווה להשיג עבורך משרה הגונה".
נבהל הסוחר מעט ושאל, "כיצד אוכל להיוושע על ידי הכומר"?
"פשוט הדבר" השיב הרב, "סיפר לי הכומר כי הגוי הממונה על צלצולי הבוקר בפעמוני הכנסייה הלך לעולמו, ואם עדיין לא נתמנה ממלא מקום אבקשנו להיטיב חסדו ולתת את המשרה הזו על שכמך ותוכל להתפרנס בכבוד"…
"כלום חושב אדוני הרב כי לעת זקנתי אתמכר להיות סגן לכומר לעבודה זרה"? השיב הסוחר בבעתה.
"הגע בעצמך" אמר לו הרב, "לצלצל כדי לעורר את הגויים משינתם ללכת לבית אידם אתה מהסס, והרי במכירת ספרי המינות הללו לילדי ישראל תעורר ילדים יהודיים ללכת לעבוד עבודה זרה!! כלום רשאי יהודי לעשות כדבר הזה"?!
הבין הסוחר היטב את המסר, ועל אף הקושי ואי הוודאות בדבר פרנסתו עסק מעתה ואילך במכירת חפצי וספרי קודש בלבד וראה ברכה בעמלו.
על תנאי המילה שנצטווה שכם וכל אנשי עירו על ידי שמעון ולוי בני יעקב בדבר חשקו של שכם בדינה אחותם כותבת התורה בפרק ל"ד פסוק כ"ד בפרשתנו, "וישמעו אל חמור ואל שכם בנו כל יצאי שער עירו וימלו כל זכר כל יצאי שער עירו".
הסכמתם של אנשי שכם להימול מעוררת תמיהה, הלא נמנית היא מצוות המילה בין עשרת הניסיונות בהם נתנסה אברהם אבינו, ואם נחשבה מצוות המילה לניסיון וכדבר קשה כיצד זה הסכימו אנשי שכם לבצעה בקלות כה רבה?
וכעין זה יש לתמוה על דברי המדרש (בראשית רבה מ"ח ב') שכתב, "אמר אברהם אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באו להדבק בזאת הברית", שכשראו שאברהם מל עצמו מלו הם אף עצמם, והרי אם ניסיון היא המילה כיצד מלו עצמם בקלות?
ויש לפרש, שניסיון המילה שנתנסה אברהם אבינו לא היה רק בשל הכאב והצער המתלווים, לפי שפשוט הדבר שאצל אברהם אלו לא נחשבו לניסיון כלל וכלל. משום שמי שמסר נפשו על קידוש ה' ולא נכנע לנמרוד והושלך לכבשן האש, על כן חסרי משמעות הם הכאב והצער הבאים כתוצאה מן המילה ואינם בכלל הניסיון.
אלא שניסיון המילה היה בחיסרון הנוצר בגוף במקום המילה, שהלא עצם העובדה שנולד האדם ערל מורה לכאורה שכן הוא רצון הבורא יתברך ובכריתת הערלה נחסרת שלימות זו, וכהוכחה לכך נאמר במדרש תנחומא (בפרשת לך לך סימן ט"ז) שלראשונה כששמע אברהם את ציווי המילה "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית י"ז א') שכך פירש רש"י שם שכל עוד ערלה בגופו איננו תמים, תמה אברהם "עד עכשיו אני תמים, אם אני מל אהיה חסר", הרי שסבר אברהם ששלימות האדם הינה דווקא בהיותו ערל לפי שכך נברא מתחילה והמילה לכאורה יש בה כדי להטיל בו מום וחיסרון.
ברם אומר המדרש, שהשיב לו הקדוש ברוך הוא "מה אתה סבור שאתה תמים- שלם, מול והיה תמים".
ובספר החינוך (מצוה ב') כתב "כי ידוע למבינים שתשלום צורת האדם בהסיר ממנו אותה ערלה שהיא תוספת בו".
וזהו בדיוק הטעון הסבר, כיצד מילה הפועלת שינוי בגוף האדם שכבר איננו כבריאתו הראשונה תחשב כהשלמת צורתו?
וביאור הדברים הוא על פי דברי המדרש תנחומא ומדרש תהלים שביארו שאדם הראשון נולד מהול ולפיכך זו צורת האדם ושלימותו, אלא שאחר שחטא אדם הראשון ומשך בערלתו כמבואר בחז"ל לקו זרעו אחריו ונולדו ערלים.
לפיכך יש לומר שמצוות המילה באה לתקן חטא אדם הראשון ולהחזיר מדריגת עם ישראל למדריגת האדם קודם החטא שהיה מהול, ואלו דברי השל"ה (מסכת פסחים דרוש ו' אות ל"ד) שדם המילה תיקון הוא לחטא האדם שמשך בערלתו.
על כן הגם שמחסרת המילה בגופו של אדם היא שלימות צורתו האמיתית לפי שכך נברא אדם הראשון.
וסברו בני דורו של אברהם שבריאתם היא המושלמת כלומר האדם בערלתו, והסרתה איננה שלימות אלא חיסרון וכך סבר אברהם בעצמו לפי שכך נברא האדם, אלא שאחר שצווה על המילה מאת הבורא או אז הבין שחיסרון יש בערלה והמילה הינה השלימות.
ובכך מיושבות השאלות, שאחר שראו הכל את אברהם שמל עצמו וזכה להתקרב לשכינה השכילו אנשי העיר שכם וכל הגרים שזוהי שלימות צורת האדם ולפיכך כבר לא קשה היה להם הכאב והצער שבדבר.
ובעניין הסיפור אף הסוחר סבר תחילה שהאיסור לסחור בספרי מינות חיסרון הוא ועל כן סחר בהם להרוויח יותר את לחמו, אולם משהבין את חומרת האיסור הבין אף שחיסרון זה הוא הוא השלימות והיא לקיים רצון ה', שזה מה שנטע אברהם אבינו בזרעו שאף שבעין האדם נראה הדבר חסר היא השלימות כמוכח ממצוות המילה.
שהדבר השלם ביותר הינו קיום צווי ה'.
שבת שלום.
הרב יצחק אדרת הי"ו מבני ברק
