פרשת 'האזינו'
שירתו של משה רבינו לעם ישראל רגע לפני פטירתו מגלמת בתוכה הן דברי שבח והן דברי תוכחה לעם ישראל.
משה רבנו אף "כובל" את השמים והארץ להיות עדים לשירה זו על מנת שלא יהיה לעם ישראל פתחון פה להגיד לא קיבלנו את הדברים ממשה רבנו, ואם יגידו כך ולא יקיימו את התורה, מיד יבואו העדים שהם קיימים לעולם ויענישו את עם ישראל "ועצר את השמים ולא יהיה מטר והארץ לא תתן את יבולה", לקיים מה שכתוב "יד העדים תהיה בו בראשונה".
"צור ילדך תשי ותשכח אל מחללך"
פשט הפס' הנ"ל הוא: הקב"ה יצר אותנו, הוא נטע בנו נשמה ונתן לנו את החיים ואנחנו לבסוף שוכחים אותו.
אך בפסוק זה יש גם הרבה עומק.
חז"ל אומרים שהקב"ה עשה חסד עם האדם שנתן לו את השכחה. שהרי אם לא היה שכחה לאדם הרי כל כאב שהוא היה חווה היה נשאר איתו עד סוף ימיו וכך האדם לא היה יכול להמשיך את חייו באורח נורמלי.
אך השאלה הנשאלת היא: אם הקב"ה נתן לאדם את השכחה שזה דבר טוב לאדם איך הוא מבקש ממנו לא להשתמש בשכחה שהרי כתוב: "השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך".
מסביר זאת המגיד מדובנא במשל נפלא.
משל לאדם שהיה לו חובות כספיים והוא היה נתון בקשיים גדולים, הנושים היו מבקרים אותו לעתים תכופות והוא היה דוחה אותם באמתלה אחרת בכל פעם. יום אחד בא אליו חבירו שגם לו הוא היה חייב, ראה אותו שהוא עצוב, שאל אותו למה אתה כל כך עצוב, ענה לו: יש לי כל כך הרבה חובות להרבה אנשים, גם לך אני חייב כסף ואין לי איך להחזיר, לכן המחשבות מטרידות אותי ללא הרף. אמר לו חבירו: בוא ואתן לך עצה, בכל פעם שיבוא אליך בעל החוב, תעשה עצמך משוגע, תעלה על השולחן ותתחיל לרקוד ולשבור את הצלחות, כך יחשבו כולם שהשתגעת מרוב חובות ולא יבואו יותר לגבות ממך את הכסף.
שמע האיש לעצת חבירו וכך עשה, הנושים התחילו לאבד תקווה בכל הקשור לכסף בעקבות מעשיו וכך לאחר תקופה הוריד ממנו האיש את רוב חובותיו. לימים בא החבר שייעץ לו לשאול לשלומו ולגבות את חובו, כשראה אותו האיש, החל רוקד ומשתולל כמידי פעם, אמר לו חבירו, הרי אני זה שייעצתי לך את העצה הזו, אתה משתמש בזה נגדי?!
כך אומר ה' לאדם, נתתי לך דבר טוב, השכחה מורידה ממך את כל כאבי העבר וטרדות שונות, אך אל תשתמש בדבר זה נגדי.
אל תשתמש בשכחה כשמתאים לך וכשאתה חי טוב בעושר, אתה שוכח את ה' יתברך – "וישמן ישורון ויבעט", הרי ה' לעולם אינו שוכח את עמו ישראל, גם כשהם לא הולכים בדרכו הוא קורא להם בנים "בנים לא אמון בם", "שיחת לו לא בניו מומיו", וכמו שתמה הגאון ר' חיים מוולוז'ין על אחת ממידותיו של הקב"ה, שכתוב ב"תנא דבי אליהו זוטא" שהקב"ה "שמח בחלקו" וכי איך אפשר לומר זאת הרי "לה' הארץ ומלואה תבל וישבי בה"?
ענה לו רבו – הגר"א הקדוש: אין חלקו אלא ישראל שנאמר: " כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" שהקב"ה תמיד שמח בעם ישראל בכל מצב שהם נמצאים שאפילו בזמן שאין עושים רצונו נקראים בנים.
ר' יוסף אלאשוילי הי"ו מלוד
לע"נ מיכאל בן יעקב הנו' מן תמר.
