פרשת וישלח
מצוה בלא כונה
מלאכים ממש. מה ראה יעקב אבינו לשלוח לעשיו אחיו מלאכים ממש? רוב המפרשים ראו קשר אמיץ בין פגישתו של יעקב אבינו עם מלאכי אלוקים, כפי שמתואר בסיום הפרשה הקודמת, ובין מה ששלח יעקב את אותם המלאכים לעשיו אחיו, אלא שעצם פגישתו של יעקב אבינו עם מחנות של מלאכים הוא גופא צריך ביאור. ועוד יש להבין מה שנאמר בסיום הפרשה הקודמת: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוקים ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלוקים זה ויקרא שם המקום ההוא מחניים". ולכאורה יש כאן סתירה שמתחילה, נאמר "ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלוקים זה" משמע שהיה רק מחנה מלאכים אחד ומיד לאחר מכן נאמר "ויקרא שם המקום ההוא מחניים" ומשמע שהיו שתי מחנות. וכבר רש"י ז"ל הרגיש בזה ולכן פירש: "ויפגעו בו מלאכי אלוקים, מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ מחניים, שתי מחנות של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן, ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו". ויש להבין מה הם אלו שתי המחנות של ארץ ישראל ושל חוץ לארץ? וראיתי לבאר הענין על פי מה שמבואר במדרש (בראשית רבה עו, ב) על הפסוק "ויירא יעקב מאד ויצר לו", אמר: כל השנים הללו הוא יושב בארץ ישראל תאמר שהוא בא עלי מכוח ישיבת ארץ ישראל, כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו תאמר שהוא בא עלי מכוח כיבוד אב".
ומבואר מזה שעיקר פחדו של יעקב אבינו היה על שתי מצוות: א) ישיבת ארץ ישראל ב) קיום מצות כיבוד אב שלא עלה בידו לקיימם בפועל בכל אותן השנים ששהה בבית לבן ואילו עשיו אחיו כן זכה לקיימם בפועל ואם כן נשאלת השאלה איך באמת התגבר יעקב אבינו על החסר הזה של קיום שתי המצוות שלא יכול היה לקיימן בחוץ לארץ? ידועה אימרתו של הרה"ק רבי זושא מאניפאלי זי"ע על דברי התנא הגדול רבי פנחס בן יאיר, שאמר לחותנו רבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא (חולין ז, ע"ב): "ישראל קדושים הן. יש רוצה ואין לו, ויש שיש לו ואינו רוצה". והקשו שם התוספות בדיבור המתחיל "ויש" – מדוע זה שיש לו ואינו רוצה נקרא קדוש? ותירצו שהכוונה שאינו רוצה, ולמרות כל זאת הוא מזמין אורחים לאכול אצלו מחמת הבושה. אלא שעדיין יש להבין למה בכל זאת היה נקרא קדוש אם אינו רוצה? ואמר על כך הרבי רבי זושא זי"ע על פי מה שידוע מדברי חכמינו ז"ל במדרשים ובזוהר הקדוש שמכל מצוה נברא מלאך קדוש, והנה כל מלאך מורכב מגוף ונשמה ולכן מעצם קיום המעשה של המצוה נברא גופו של המלאך, ומעצם כוונת ומחשבת המצוה לשמה נבראת הנשמה של אותו מלאך. ומעתה אדם כזה שיש לו כסף ואינו רוצה לתת אלא שבכל זאת הוא נותן צדקה רק מחמת הבושה הרי אדם זה יש לו את מעשה המצוה של הצדקה אבל חסירה לו כוונת המצוה ואם כן נברא על ידו רק הגוף של המלאך בלי הנשמה. ולעומת זה אדם כזה שהוא רוצה בכל ליבו לקיים מצות צדקה אבל אין לו, הרי יש לו את כוונת המצוה לשם שמים אבל חסר לו קיום המעשה בפועל ואם כן נבראה על ידו רק הנשמה של המלאך בלי הגוף. והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו מצרף את המעשה של אותו שיש לו ואינו רוצה, עם המחשבה של אותו שרוצה ואין לו – ומשניהם יחד נוצר מלאך קדוש שלם בתכלית ובשלימות, המורכב מגוף ונשמה. זהו שאמר רבי פנחס בן יאיר "ישראל קדושים הם" כלומר כאשר מצרפים את כולם ביחד קדושים הם! אלא שיש לחקור מכיון שקיום המצוה בתכלית השלימות הוא רק על ידי שניהם יחד, אם כן מי משניהם זוכה שקיום המצוה יקרא על שמו ויקבל שכר קיום המצוה? האם זה שקיים את המצוה בפועל בלי מחשבה, או זה שקיים את המצוה במחשבה בלי מעשה, או אולי שניהם יחד מקבלים שכר בשותפות שווה בשווה? פיתרון חקירה זו מגיע מאחיו הקדוש של רבי זושא הלא הוא רבי אלימלך מליזענסק זי"ע שמוסיף על דברי אחיו עוד ביאור נפלא וכך כתב בספרו "נועם אלימלך" לפרשת מצורע: "איתא בגמרא "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" (קידושין מ, ע"א) יראה לפרש הלשון "צירוף" שהיה לו לומר "מחשיבה למעשה" דהנה המחשבה שאדם מחשב איזה דבר בודאי אין בה שום פניה כי מי יודע בו?
ואם אדם מחשב לעשות מצוה או עסק התורה ולא עשה מחמת איזה אונס, ואדם אחר עוסק בתורה או במצוה רק שמכוין בה איזה פניה, הקב"ה מצרף את העובדה הזאת למחשבתו של הצדיק והוי כאילו הוא הצדיק עושה המעשה ההוא. ולכך (חגיגה טו, ע"א) "זכה נוטל חלקו וחלק חבירו" פירוש כנ"ל: אם זכה לטהר את מחשבתו תמיד ומחשב לעשות מצוות ונתבטלו ממנו מכוח איזו סיבה, הרי הוא נוטל המצוה של חבירו שעשה במעשה אבל לא במחשבה ונשלם אחר כך על ידי זה מצוה שלימה". ביאור דבריו הקדושים: שלימות המצוות היא רק כשאיש ישראל מקיים מצוות ה' הן במעשה והן במחשבה לשמה בלתי לה' לבדו. אבל אם הוא מקיים מצוות ה' במעשה בלי מחשבה לשמה כראוי, הרי יש כאן חיסרון גדול בשלימות המצוות. אומנם מכיון שלא יודח ממנו נידח לפיכך לוקח הקב"ה את המחשבה הקדושה של הצדיק שחישב לעשות מצוה כזו בשלימות בלתי לה' לבדו, אלא שנאנס ולא עלה בידו להוציא מחשבתו זו מן הכוח אל הפועל והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו "מצרף" את מחשבת הצדיק עם המעשה של אותו אדם שקיים את המצוה בלי מחשבה ועל ידי צירוף זה, נעשתה משניהם מצוה במעשה ובמחשבה בשלימות. וזהו שאמרו חז"ל במתק לשונם: "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" כלומר שהקב"ה מצרף את המחשבה של הצדיק עם מעשה המצוה של האדם שעשאה בלי מחשבה. ומדבריו אנו למדים שמכיון ששלימות המצוה נשלמת רק על ידי ה"לשמה" של מחשבת הצדיק, לכן מקבל הצדיק את שכר המצוה כולה. וכמו שכתב: "הקב"ה מצרף את העובדא הזאת למחשבתו של הצדיק". וכמו שמפרש את הגמרא: "זכה נוטל חלקו וחלק חבירו". הרי לנו תשובה ברורה לחקירה שחקרנו למי מגיע שכר המצוה. וכפי שלמדנו מדברי הנועם אלימלך כי מי שמקיים את כוונת ומחשבת המצוה לשמה הוא זה שמקבל את השכר של כל המצוה.
הרב רפאל טטרוא הי"ו מירושלים
