פרשת וארא
כשהנשימה קצרה גם הגאולה אינה נשמעת
בתחילת פרשת וארא אומר הקב״ה למשה כמה מן המילים היפות והמעודדות ביותר בתורה: ״והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ולקחתי אתכם לי לעם״. אחרי שנים של עבדות מגיעה סוף סוף הבשורה. הסבל עומד להסתיים, פרעה יאבד את כוחו, והאנשים שחייהם היו שייכים לאחרים עתידים להיות לעם חופשי. היינו מצפים שבני ישראל יקבלו את הדברים בהתלהבות. אבל הפסוק הבא אומר בדיוק את ההפך: ״ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה״.
מדוע הם לא שמעו? משה אינו דורש מהם כסף, מאמץ או סיכון. הוא מביא להם נחמה. גם אדם שכבר מתקשה להאמין היה אמור לפחות לרצות לשמוע. רש״י מסביר תחילה: ״לא קבלו תנחומין״. אחר כך הוא מפרש את המילים ״מקוצר רוח״: ״כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו״. זהו פירוש קצר מאוד, אבל יש בו הבנה עמוקה של נפש האדם. בני ישראל לא דחו את בשורת הגאולה. באותו רגע פשוט לא היה בתוכם מקום לקבל אותה.
רש״י מתאר את קוצר הרוח כתופעה גופנית. אדם נמצא במצוקה, נשימתו מתקצרת, והוא אינו מסוגל להאריך בה. התורה אינה מפרידה כאן בין הגוף לנפש. העבודה הקשה מכבידה על הגוף, הגוף מתקשה לנשום, והנפש מאבדת את היכולת להקשיב. כאשר האדם נאבק על הנשימה הבאה, קשה לו לחשוב על העתיד. כאשר כל כוחו מושקע בהשלמת יום נוסף, הבטחה על מחר נשמעת רחוקה מאוד. לפעמים בשורה טובה דורשת מרחב פנימי, והעבדות נטלה מבני ישראל גם את המרחב הזה.
יש פער עצום בין דבריו של משה לבין עולמם של השומעים. משה מדבר על יציאה, הצלה, גאולה וברית. אלה מילים רחבות, שפותחות עתיד שלם. בני ישראל חיים בעולם צר של לבנים, מכסות, שוטרים וצעקות. הם אינם יכולים לעקוב אחר המבט של משה עד הארץ המובטחת, מפני שהם עדיין מנסים לעבור את היום בשלום. העבדות הצליחה לצמצם את אופק חייהם. היא לא הסתפקה בלקיחת זמנם וכוחם. היא גרמה להם לחיות בתוך ההווה המיידי, בלי יכולת ממשית לדמיין מציאות אחרת.
מכאן עולה מסר חשוב על הדרך שבה אנו שופטים בני אדם. קל לומר על אדם שאינו מקשיב, שאינו רוצה להשתנות או שאיבד תקווה. רש״י מזמין אותנו לבדוק קודם אם נשאר לו אוויר. ייתכן שהוא אינו מתנגד למילים שלנו. אולי העומס, הדאגה והעייפות אינם מאפשרים להן להיכנס. אדם יכול לשמוע כל צליל ובכל זאת לא להיות מסוגל לקבל נחמה. האוזן פתוחה, אבל הנפש עסוקה בהישרדות.
הדבר נכון במיוחד כאשר אנו מנסים לעזור לאחרים. לעיתים אנחנו מציעים פתרון הגיוני לאדם שנמצא במצוקה, וכאשר הוא אינו מקבל אותו אנחנו חוזרים עליו בקול חזק יותר. אבל ייתכן שהבעיה איננה בהסבר. לפני שאדם מסוגל לשמוע על עתיד טוב יותר, הוא זקוק למעט שקט בהווה. לפעמים העזרה הראשונה אינה עוד משפט מעודד, אלא הפחתת עומס, נוכחות רגועה או פעולה קטנה שמחזירה לו את הנשימה. רק לאחר מכן יכולות המילים לקבל מקום.
מעניין שהקב״ה אינו מבטל את הגאולה מפני שבני ישראל לא הקשיבו. הוא גם אינו דורש מהם להאמין תחילה ורק אז מתחיל לפעול. המכות במצרים מתחילות, כוחו של פרעה נשבר, ותהליך היציאה מתקדם גם כאשר העם עדיין אינו מסוגל להכיל את הבשורה. יש כאן חסד גדול. לפעמים האדם אינו יכול להחזיק בתקווה, ולכן הקב״ה מחזיק בה עבורו. הישועה אינה ממתינה תמיד עד שנהיה חזקים, רגועים ובטוחים. לעיתים היא מתחילה להתקרב דווקא בזמן שבו עדיין אין לנו כוח להאמין שהיא אפשרית.
פרשת וארא מלמדת אפוא שהחירות מתחילה עוד לפני היציאה ממצרים. היא מתחילה ברגע שבו הנשימה יכולה להתארך, שבו אדם מפסיק לחיות רק מן המשימה הדחופה אל המשימה הבאה, ומעז שוב להקשיב למילים שמדברות על עתיד. פרעה שלט בגופם של בני ישראל, אך העבודה הקשה חדרה גם לקצב נשימתם ולמרחב מחשבתם. לכן הגאולה צריכה לשחרר לא רק את הידיים העובדות, אלא גם את הרוח שהתקצרה.
גם בחיים שלנו אין צורך להיות עבדים במצרים כדי להכיר קוצר רוח. יש תקופות שבהן האחריות מצטברת, הבעיות אינן מפסיקות להגיע, והמחשבה מצטמצמת למה שחייבים להספיק עכשיו. דווקא אז עלולות מילים טובות להישמע כמו דבר שאינו שייך אלינו. הפסוק מבקש שלא ניבהל מן הרגע הזה ולא נמהר לפרש אותו כחוסר אמונה. לפעמים האמונה קיימת עמוק בפנים, אבל היא זקוקה למקום שבו תוכל לנשום.
אולי זו אחת המשימות החשובות ביותר שאדם יכול לקבל על עצמו: להעניק מרחב נשימה לעצמו ולאנשים שסביבו. בבית, בקהילה ובכל קשר אנושי אפשר להיות מי שמוסיף לחץ, ואפשר להיות מי שמאפשר לאחר לעצור לרגע ולהרים את הראש. משה הביא את דברי הגאולה, אך רש״י מזכיר לנו שגם הבשורה הגדולה ביותר אינה נשמעת כאשר הנשימה קצרה. לפני שאנו מבקשים מאדם לקוות, עלינו לראות את העבודה הקשה שהוא נושא. וכאשר חוזר אליו האוויר, גם המילים ״והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי״ יכולות סוף סוף להיכנס אל הלב.
בברכה,
הרב אלישי זיזוב
פרנקפורט, גרמניה

