בתחילת פרשתנו משה רבנו מספר על התפילות שהתפלל לפני ה', כי יאפשר לו להיכנס לארץ-ישראל. את תפילתו הוא מתאר במילים: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא". את המילה 'ואתחנן' חז"ל מפרשים במשמעות של תחנונים וגם במובן של 'ואתחנם' (מלשון חינם), כלומר, בקשת מתנת-חינם, דבר שהמתפלל בעצם אינו ראוי לו. היה מקום לחשוב שמגיע לאדם כי הקב"ה ימלא את בקשותיו. הלוא הקב"ה ברא אותו, וממילא הוא חייב כביכול לספק את צרכיו. ובפרט שהוא בן אברהם יצחק ויעקב – אם-כן הוא זכאי ל'סעודת שלמה בשעתה' (כלשון חז"ל) ויותר. ובמיוחד בהיותו שומר תורה ומצוות, שעל זה הבטיח הקב"ה: "אם בחוקותיי תלכו… ונתתי גשמיכם בעיתם".
אך לפי מחשבה זו, למה בכלל צריך להתפלל? אם האדם זכאי לקבל את השפע, ובפרט אם הרוויח זאת במעשיו הטובים – לשם מה התפילה? על זה היה אפשר להשיב שהתפילה נחוצה קודם-כול כדי שהשפע יינתן בסבר פנים יפות, ולא כמילוי חובה ששמחים להיפטר ממנה. שנית, גם השכר שהאדם זכאי לו אי-אפשר לומר שהקב"ה חייב לתת אותו, אלא זה חסד מאת הקב"ה, כמו שנאמר: "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו". כלומר, גם מתן השכר לאדם כפי מעשיו הוא חסד מאת הבורא. לכן צריך להתפלל על כך.
משה רבנו מלמד אותנו שהגישה הנכונה היא להתחנן ולבקש ולא לתבוע. גם אם יש לאדם מעשים טובים, עליו לפנות אל הקב"ה בלשון תחנונים, מתוך התבטלות ולא בעזות-פנים חלילה, כמי שמבקש מתנת-חינם שאין הוא זכאי לה. ויתרה מזו, עליו להרגיש שבעצם לא מגיע לו דבר, כי אין לו באמת זכויות שמחייבות לתת לו את בקשתו. אפילו משה רבנו, שידע כי הוא קיבל תורה מסיני והכיר את מעלותיו וזכויותיו, הרגיש את עצמו "עניו מאוד מכל האדם אשר על-פני האדמה". הוא, בענוותנותו, סבר שאילו היה אדם אחר מקבל את הכוחות שהוא קיבל – היה מגיע למדרגה גבוהה לאין-ערוך. לכן הרגיש שבעצם לא מגיע לו דבר.
זו מעלת הצדיקים, שמעשיהם הטובים אינם נחשבים בעיניהם, והם תובעים מעצמם פי כמה וכמה. לכן אין הם מרגישים שמגיע להם, אלא להפך, הם עומדים לפני ה' כאביונים המבקשים מתנת-חינם. וזו גם האמת וההתייחסות הנכונה אל הקב"ה, כפי שהמדרש אומר: "אין לברייה כלום אצל בוראו". עבודת האדם אינה תופסת מקום אצל הבורא, שכן המרחק שבין הבורא ובין הברואים הוא אין-סופי. לכן אין מקום שהאדם יחשוב כי נתן כביכול דבר-מה לקב"ה, והקב"ה חייב לשלם לו תמורתו. אלא כל מה שמבקשים מהקב"ה צריך להיות מתוך גישה שזו מתנת-חינם, והקב"ה עושה חסד עם האדם ונותן לו את השפע אך ורק משום שהוא רב-חסד ובעל הרחמים. (לקוטי שיחות)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
