פרשת וארא
בפרשתנו התורה מציגה את משה ואהרון בשני פסוקים סמוכים, אך בסדר שונה: בתחילה נאמר "הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם, הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם", ומיד אחר-כך: "הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן". מלבד ההסבר שנדרש לעצם שינוי סדר הצגתם, הרי הסדר עצמו צריך להיות הפוך: כאשר מדובר עליהם בהקשר של הוצאת בני ישראל ממצרים יש להקדים את משה לפני אהרון, שכן הוא הגואל שהוציאם ממצרים; ואילו באשר לדיבור עם פרעה יש להקדים את אהרון למשה, שכן הוא היה דוברו של משה, שהיה כבד פה.
משה ואהרון מייצגים עבודות רוחניות נבדלות. משה עניינו תורה, ככתוב: "זכרו תורת משה עבדי". בתורת החסידות מוגדר לימוד התורה "המשכת אור מלמעלה למטה". התורה עצמה נעלית מן העולם, ובאמצעות לימודהּ כאן שופע אור רוחני עליון לעולמנו הגשמי. לעומתו, אהרון, שעניינו תפילה, מתמקד ב"העלאה מלמטה למעלה". היינו, זיכוך הגשמיות והפיכתה לרוחנית. למעשה אין כאן דברים נבדלים, אלא שני שלבים בתהליך אחד. יש להתחיל בתפילה, שבמהלכה האדם מעורר את נפשו להתקרב לקב"ה. התעוררות זו גוררת התעוררות מלמעלה – הקב"ה בעצמו מעורר את האדם אל מעבר ליכולותיו. או-אז מגיע שלב לימוד התורה ומרעיף אור אלוקי חדש לעולם.
הסדר הזה, שהתפילה קודמת לתורה, התנהל ביציאת מצרים. שם הוקדם 'אהרון' ל'משה' – תפילה קדמה לתורה. ואולם יש מצבים יוצאים מן הכלל. כאשר משה ואהרון ניגשו לדבר אל פרעה, זו לא הייתה שיחה סתמית, אלא עבודה רוחנית של שבירת קליפת פרעה. כאן, בהתמודדות עם הטומאה, היה צורך להשתמש מיד בהתחלה באור רוחני גבוה של התורה. קליפת פרעה הייתה חזקה ובעלת כוח רוחני גדול, כפי שהזוהר מספר שמשה פחד ללכת אליו ונזקק לעידודו של הקב"ה שהבטיחו שיֵלך עמו – "בֹא אל פרעה". כדי לשבור קליפה זו נדרש כוח התורה, שעליה נאמר "הלוא כה דברי כאש". מכאן פסקה הגמרא ש"אין דברי תורה מקבלין טומאה". לכן בעניין זה הוקדם 'משה' ל'אהרון'.
אך על אף השוני בין 'משה' ל'אהרון' התורה מדברת על שניהם בלשון יחיד: "הוא משה ואהרון". להורות שכל ההבדלים קיימים רק במציאות שבה יש עולמות עליונים או תחתונים, אך אצל הקב"ה עצמו אין משמעות לגדרים אלה. יהודי נדרש לשלב בין שתי העבודות הללו. היום נפתח בתפילה, העלאת הרובד התחתון למעלה, באמירת "מודה אני לפניך", שמשמעהּ התבטלות לפני הקב"ה. אחר-כך לימוד תורה, המביא גילוי אור מלמעלה המזכך את הגשמיות. עבודה זו מביאה לידי 'יציאת מצרים' פרטית של האדם – התגלות אלוקית בגשמיות ובתוך ה'מְצָרים' שלו. ומגאולתו הפרטית באים לגאולה הכללית של עם ישראל כולו. (תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
