בתחילת פרשתנו נאמר: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' אלוקיכם". מתעוררת כאן השאלה: למה נאמר "אשר תשמעו", והלוא הברכה ניתנת בתנאי ש"תשמעו", ויש לפני האדם שתי דרכים, "ברכה וקללה", ומניין הוודאות שאכן ישמע האדם בקול ה'?! יש המסבירים שמכיוון שהבטיחה התורה "כי לא יידח ממנו נידח", ודאי שכל יהודי סופו לשמוע בקול ה', ולכן מתאים הביטוי "אשר תשמעו". ובכל-זאת מצאנו במקומות אחרים בתורה שהדברים נאמרים בלשון "אם", כמו "אם בחוקותיי תלכו" או "אם בקולו תשמעו". למה אפוא רק בפרשתנו נאמר "אשר תשמעו"?
להבנת הדברים עלינו לברר תחילה איך ייתכן שהתורה אומרת על הקללה "ראה אנוכי נותן לפניכם היום". כל אחת ואחת מחמש המילים האלה ("ראה אנוכי נותן לפניכם היום") מבטאת מעלה גדולה, וכיצד אפשר לומר זאת על הקללה? אלא בהכרח לומר שה'קללה' כאן איננה קללה כפשוטה חס-ושלום, אלא היא במשמעות של "ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה". זו עבודת התשובה, שהופכת את ה'קללה' לברכה. על-ידי התשובה נהפכים הזדונות לזכויות, והיא מעוררת באדם צימאון עז ביותר לקדושה ומגיעה עד פנימיות הנפש.
נמצא אפוא ש'ברכה' ו'קללה' מייצגות שתי דרכי עבודה – עבודת הצדיקים ועבודת בעלי-התשובה. 'ברכה' זו עבודת הצדיקים, ההולכים מלכתחילה בדרך שהקב"ה מתווה; ואילו 'קללה' זו עבודת בעלי-התשובה, שהופכים את ה'קללה' לברכה ואת החושך לאור. אומר הקב"ה ליהודי: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". לפני יהודי עומדות שתי הדרכים האלה – הדרך של עבודת הצדיקים והדרך של עבודת התשובה. בידו לבחור את העבודה שבה הוא עובד את הקב"ה, בדרך של עבודת הצדיקים או בדרך של עבודת התשובה.
לכן במקומות אחרים נאמר הלשון 'אם', מכיוון ששם מדובר על אחת הדרכים האלה, ואיננו יודעים במה יבחר היהודי. הפסוק "אם בחוקותיי תלכו" מדבר על עבודת הצדיקים, והפסוק "אם בקולו תשמעו" מדבר על עבודת התשובה. אין ודאות איזו דרך יאמץ היהודי, ולכן נאמר שם 'אם', כי ייתכן שהאדם יבחר בקו השני. אולם כאן מדובר באותו פסוק על שתי העבודות האלה: "ברכה וקללה". לכן התורה נוקטת את הלשון "אשר תשמעו", כי ודאי שאצל כל יהודי תהיה לפחות אחת משתי הדרכים האלה. אמנם בביאת המשיח יהיה שילוב שתי הדרכים, וגם הצדיקים יתעלו למדרגת התשובה, כמאמר הזוהר שהמשיח עתיד להחזיר את הצדיקים בתשובה; אבל גם קודם לכן מובן שכל יהודי ילך לפחות באחת משתי הדרכים האלה, וזה דבר מובטח וּוַדאי. (תורת מנחם)
