פרשה זו היא אחת משתי פרשיות התורה שמדברת על פטירת צדיקים ובשתיהם מתחילים במילת חיים. אחת היא פרשת חיי שרה, והשניה פרשתינו פרשת ויחי יעקב וכו', ללמדנו שצדיקים במיתתם קרויים חיים.
חייו המאושרים של יעקב אבינו היו כמניין "ויחי" 34 שנים משנות חייו, שבע עשרה שנה לפני שנפרד מבנו אהובו יוסף, שהיה בר חכים וכל מה שלמד מרבותיו שם ועבר העביר לו, ושבע עשרה שנים אחר שנפגש איתו והמשפחה התאחדה ומצאו את יוסף בנו האהוב מולך ומושל על ארץ מצרים ושנשאר בצדקותו.
בשנים אלו חי יעקב אבינו חיי השקט ובטח, ושמחות וגיל היו מנת חלקו מבניו ומצאצאיו שנתרבו במאוד. ועל צדיקים שמיצו את כל חייהם בקדושה ובטהרה בשמירת תורה ומצוות וכו' אף אחרי מותם קרויים הם חיים. אולם אם השאירו בנים ממשיכי דרכם וצאצאים אחריו, כולו זרע ברך ה', אינם קרוים חיים, אלא חיים ממש, אף אחרי פטירתו חיים הם בתוכינו, כנאמר על יעקב אבינו במסכת תענית, מקרא אני דורש, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים ממש, ולא רק שנקרא חי, מהו בחיים? אלא החיים האמיתיים חיי תורה ומצוות.
אם זרעו של הצדיק ממשיך דרך אבותיו, הצדיק נחשב אחרי פטירתו בחיים ממש,
וכאשר ראה יעקב אבינו את יוסף בצדקותו ואת בניו מנשה ואפרים שהיו אצילי נפש ובעלי מידות טובות, ניבטו מהם על ששיכל ידיו וקידם את אפרים הצעיר על אחיו מנשה הבכור, ומנשה לא קינא ואפרים לא הגיע לידי גאות והתרברבות על אחיו, הבין הוא כי ראוי עם ישראל שיתברכו בברכה הנפלאה הזאת: 'בך יברך ישראל ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה' ועדיפותם עוד גדולה משאר האחים. שהם גדלו במקום טומאה ועובדי אלילים ולא למדו ממעשיהם. על זה נאמר מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.
ועוד על אלו הניסיונות העצומים שנתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן, אהבת ה' אליו היתה בגלל 'כי ידעתיו את אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט'. שישנה את ההמשכיות לתורתו ולמעשיו הטובים למצוותיו ולצדקתו, שלא יגדע יחד עם פטירתו, אלא שהוא חי בבניו ובצאצאיו אחריו וזהו ממש מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.
יהי רצון שיזכנו ה' להיות ראויים לברכת אבותינו ונמשיך בדרכם בתורה בחסד ובגבורה להגדיל תורה ולהאדירה מתוך שלום השקט ובטח, עד ביאת משיח צדקינו בקרוב בימינו אמן.
הרב אברהם חובלאשוילי הי"ו אשדוד
