הרב גבריאל מנחם יצחקי בדברי תורה לפרשת 'תצווה'

הרב גבריאל מנחם יצחקי בדברי תורה לפרשת 'תצווה'

פרשת תצווה

"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח, ב) – ופי' אבן עזרא: שיתפארו בהם. כי אין אחד מישראל שילבש כאלה. [וע' ברמב"ן שם בהרחבה]. כלומר, שבגדי כהונה העניקו יחוד לכלל הכהנים, בהיותם מסורים לעבוד בבית ה'. ושמענו, שכשיש צורך לרומם ולייקר, עושים זאת ע"י בגדים. וזה בעצם הקפידה (בב"ב צח.) א"ר יהודה אמר רב, כל המתגאה בטלית של ת"ח, ואינו ת"ח, אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, כתיב הכא (חבקוק ב, ה) "גבר יהיר ולא ינוה", וכתיב התם (שמות טו, יג) "אל נוה קדשך". ע"כ. ואחד ממ"ח קניני תורה, הוא המכיר את מקומו (באבות פ"ו מ"ו, ו"איזהו חכם" המכיר את מקומו – אין לו מקור מחז"ל). כי גם אויל מחריש חכם יחשב (משלי סו"פ יז, כח), שאפי' שהוא אויל, אבל אם סוף סוף יודע מקומו, על זה בלבד נקרא חכם. והנה מצינו הרבה משמעויות בענין הבגדים שלובש. ואפילו עשו הבין, שלכבוד אביו עליו לבוא בבגדים מהודרים, כמו שאָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל (בב"ר סה, טז) "כָּל יָמַי הָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אֶת אַבָּא, וְלֹא שִׁמַּשְׁתִּי אוֹתוֹ אֶחָד מִמֵּאָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ עֵשָׂו אֶת אָבִיו. אֲנִי בְּשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אֶת אַבָּא, הָיִיתִי מְשַׁמְּשׁוֹ בִּבְגָדִים מְלֻכְלָכִין, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, הָיִיתִי יוֹצֵא בִּבְגָדִים נְקִיִּים. אֲבָל עֵשָׂו בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִיו, לֹא הָיָה מְשַׁמְּשׁוֹ אֶלָּא בְּבִגְדֵי מַלְכוּת, אָמַר, אֵין כְּבוֹדוֹ שֶׁל אַבָּא לִהְיוֹת מְשַׁמְּשׁוֹ אֶלָּא בְּבִגְדֵי מַלְכוּת. ע"כ.

ואם נשים לב, נראה שרשב"ג לא ציין כמה השקיע עשו בטיב האוכל, או במסירותו ללכת לצוד ציד עבור אביו, אלא הבגדים הם היו גולת הכותרת שבהם בחר להציג ההבדל התהומי בינו לבין עשו. ופירוש "חמודות" שכתוב על בגדיו – בירושלמי מגילה (א, יא) מבואר: "מהו החמודות? שהיה משמש בכהונה גדולה". ורש"י כ', שהכוונה לנקיים כמו לחם חמודות (ע"פ תרגום אונקלוס). או שריח הצבע נודף מהם מחמת חדשותם, או שריח האילנות והשדה נדפו מהם (שני פירושים בחזקוני). או שהיה רגיל לבשם אותם (רשב"ם). והדעת זקנים פי': "וחמודים היו – שהיו מצויירין עליהם כל החיות ועופות שבעולם, ונראין כאילו הן חיין, וכשהיה בשדה היו החיות והעופות באין אצלו וניצודין מאליהן". ובמסכת שבת (קיד.) אמרו, מניין לשינוי בגדים מן התורה, שנא' (ויקרא ו, ד) "ופשט את בגדיו, ולבש בגדים אחרים". ותנא דבי רבי ישמעאל, לימדך תורה דרך ארץ, בגדים שבישל בהן קדירה לרבו, אל ימזוג בהן כוס לרבו. אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן, גנאי הוא לת"ח, שיצא במנעלים המטולאים לשוק וכו'. ואמר רבי חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן, כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו, חייב מיתה, שנאמר (משלי ח, לו) "כל משנאי אהבו מות", אל תקרי משנאי, אלא משניאי. ע"כ. וע' פלא יועץ (ערך נקיות) שכל אחד יעשה עצמו ת"ח, לענין שלא יהא רבב על בגדו. וידוע מ"ש בשו"ת יחוה דעת ח"ו (סי' מט) לענין הסתכלות במראה, היום, שאין לחשוש לאיסור שנאמר בה (בשו"ע יו"ד קנו ס"ב), ולקיים בעצמו התנאה לפניו במצוות [וע' רש"י שבת נ: שהטעם למצוה להתרחץ בכל יום, או משום קידוש ה' (ע' ברכות יז. יומא פו.), או כי הוא בצלם]. וע' בכלבו (סי' לא) שמנהג כל ישראל שלא לצאת בשבת בלי מנעלים, או בלי טלית, או בלי גלימא, בשביל לזכור ששבת היום ולא יבוא לחללה. והוסיף חידוש, שחטא המקושש היה, שיצא בשבת בלי מעיל עליון. וזה מה שהביאו לחילול השבת. ולכן נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית, שהיא מצוה שעוסקת בבגדי האדם, ובה מודגש "למען תזכרו".

וכעין דבריו כתוב בתנא דבי אליהו רבה (פרק כו אות יט) שכל חטאו של המקושש היה, בגלל שלא היה מה שיזכיר לו וכו', ולכן משה רבינו תיקן טלית בשבת. וזה הענין שלא יהיה כלי גבר על אשה (והגמ' בנזיר נט. דנה בכתוב הזה). וכתב התרגום יונתן (דברים כב, ה) שאשה שלובשת תפילין או ציצית, יש לה איסור "לא יהיה כלי גבר על אשה". ע"ש. [ואגב, לחידודא, לאיזה אשה אסור ללבוש בגדים שחורים? מבואר ברמ"א (אבן העזר סי' יז, סעיף ה) שעגונה אם היא תלבש שחורים, עלולה לגרום שיחשבו בטעות שבעלה מת, ושהיא מותרת להנשא]. ומה שמיכל בת שאול לבשה (בעי' צו.). יש כמה אופנים ליישב. או שהיתה מפורסמת לכולם, מפני היותה בת מלך (וע' מגילה טו. מיכל בת שאול וכו') ואין חשש שתבוא להתערבב (וכמ"ש הלבוש באו"ח יז, ב). או שעשתה כן בלילה, כמ"ש רבינו חננאל בעירובין שם. או שלא עשתה כרצון חכמים (תוס' בעי' שם). וככל האמור יהיה אפשר לתרץ, לגבי מה שכתוב בתיקוני הזוהר (תיקון סט קטו:) שגם חוה הניחה תפילין. [ומה שמצינו בסוכה יא. על רב עמרם חסידא. ובמנחות מג. על רב יהודה, שהטילו ציצית בבגדי נשותיהם, כי סברו שאין הזמן גרמא. ומזה כנראה יצא שגם ברוריה הניחה תפילין שאין לזה מקור ברור, אלא מסתבר שעשתה כדעת בעלה – רבי מאיר, בשבת סב.].

ומכל האמור יובן גם מ"ש הרמב"ם (פ"ה מהלכות דעות ה"ט) שמלבוש ת"ח, בית יד שלו, עד ראשי אצבעותיו. ע"כ. ומאידך גיסא הרמ"א בתורת העולה (ח"ב פ"מ) כותב, שרשעים שופכי דמים, לובשים בגדים קצרים עד הירך, בכדי שיוכלו לרוץ (א"ה, עי' שבת כ. כמאכל בן דרוסאי). אבל כתונת כהן גדול היא עד העקב, שעל ידי כך פסיעותיו מתקצרות, ויצרו צעדיו מלכת, ולכן הכתונת מכפרת על שפיכות דמים (ערכין טז.). ע"כ. ובמהרי"ל (ליקוטים אות נד) כ' שדרך הריקים ללכת עם בגדים קצרים, ולא עם בגדים ארוכים. ע"כ. ובנקודות הכסף (יו"ד סי' שמ) שמי שהולך בשוק ללא בגד "עליון", גנאי לו וכאחד מהפחותים יחשב. ע"כ. וההסבר בכל זה פשוט, משום שהבושה באה מהשכל, וככל שיותר משכיל, כך יש בו יותר בושה, ומחפש להסתיר גופתו (וע' מורה נבוכים ח"ג פ"ח). והביאו משם הרב יהודה צדקה זצ"ל, שחולצה קצרה מורה על קצרות השכל בדרך כלל. ולהאמור, הא מילתא יצאה כבר מאשלי רברבי הקדמונים. ויש להוסיף לגמ' סנהדרין (צב סע"ב) שאפילו בשעת הסכנה, לא ישנה אדם עצמו מן הרבנות שלו וכו'. ע"ש. וזה מתקשר לחיצוניות שפועלת ומשפיעה על הפנימיות, כמו שכתבנו בעדות ביהוסף ויצחק ח"א (בערך אדם הראשון אות י), ע"ש וצרף לכאן. וע' כף החיים (אורח חיים סימן צג סק"ג) בשם ספר זכירה, שאם לבשה אשה בגד של איש, ואח"כ לבש האיש את אותו בגד, אין תפילתו מקובלת. וע' באור החיים ויקרא (ו, ב) שכל מי שמת על קידוש ה', שמו חקוק על בגד של ה', ועם הבגד הזה, לעתיד לבוא ה' נוקם נקמתן. וכך לשונו: כי כל נפש שהורגים האומות מישראל על קידוש שמו יתברך, הקב"ה רושם מדמו צורת הנהרג ההוא במלבוש, ואותו ילבוש יום נקם בלבו. ע"כ. ויש לי בזה עוד הרבה אריכות בכתבים שעמי, וכתבתי על קצה המזלג, כי קצר המצע מהשתרע (ישעיה כח, כ). ובמקום שאמרו לקצר, אינו רשאי להאריך (משנה ברכות פ"א מ"ד).
שבת שלום ומבורך,
הרב גבריאל מנחם יצחקי הי"ו מעפולה

Write a Comment

Your e-mail address will not be published.
Required fields are marked*