פרשת "קרח"
כיצד נזהה מחלוקת שאינה לשם שמים
המאורע הבולט של פרשת קרח ללא ספק הוא סיפור מחלוקתו עם משה רבנו. ניתן לומר כי מחלוקת קרח ועדתו נצרבה בתודעה כסמל למחלוקת בלתי רצויה. כפי שאומרת על כך המשנה (אבות ה, יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו".
ידועה היא שאלתו של בעל התוספות יום טוב, מדוע כאשר המשנה מציינת את מחלוקת הלל ושמאי מזכירה היא את שני הצדדים החולקים, ואילו כאשר מציינת את מחלוקת קרח ומשה רבנו מזכירה היא רק צד אחד במחלוקת – את קרח ועדתו. לכאורה לא מובן מדוע משה ואהרון אינם מופיעים כצד שני במחלוקת. על כך הוא תירץ, כי במחלוקתם של הלל ושמאי – שני הצדדים כיוונו לשם שמים. המחלוקת הייתה עקרונית על הגישה הנכונה כלפי מצוות התורה, ולא נבעה ממניעים אישיים ח"ו. על כן מציינת המשנה גם את הלל וגם את שמאי. לעומת זאת, במחלוקת קרח ומשה רבנו – הרי רק קרח כיון שלא לשם שמים, אבל משה רבנו ואהרון הכהן כיוונו לשם שמים. לפיכך, בדוגמא למחלוקת שהיא לא לשם שמים מציינת המשנה רק את קרח ועדתו, שהרי משה רבנו אכן כיוון לשם שמים.
אבחנה זו – מתי האדם מכוון במחלוקתו, ובמעשיו בכלל, לשם שמים ומתי לא – היא מן האבחנות הקשות והמורכבות ביותר. לעיתים קרובות נתקלים במקרים בהם ניטש וויכוח סוער בין שני ניצים, כאשר כל צד מבטל בתוקף את דברי חברו ואף מגייס את ריבונו של עולם לטיעונים שלו, תוך כדי שהוא מאשים על הצד השני כי מעשיו מביאים לידי זלזול בתורה או לידי רפיון במצווה מסוימת שהלה אינו מקפיד עליה כל כך לשיטתו. אם כן, נשאלת השאלה, כיצד ניתן להבחין בין טיעונים אמיתיים הנובעים מתוך דאגה כנה ואמיתית למצבו של האדם נשוא הטענה, לבין טיעונים 'צדקניים' ומזוייפים שהם למעשה כיסוי להשתלחות חסרת מעצורים ונטייה לשתלטנות על השני – כלפיו מכוונים הטענות.
נדמה כי התשובה לשאלה זו נעוצה גם היא במחלוקת קרח ועדתו. כאמור, חז"ל רואים במחלוקת זו את ה"מודל" למחלוקת שאינה לשם שמים. כאשר מעיינים במאפיינים של המחלוקת ובדרכי פעולתו של קרח ניתן לעמוד על מספר קווים בולטים המאפיינים מחלוקת שאינה לשם שמים, וסימנים אלו יקלו עלינו לזהות מחלוקות בלתי רצויות בעתיד. המאפיינים רבים הם ומורכבים, אך נעמוד לכל הפחות על שנים עיקריים והם: א – כיצד מתנהל גופו של הוויכוח; ב – מהו היחס בין הניצים לאחר הוויכוח.
ביאור הדברים: ראשית יש לבחון את הצורה בה מתנהלת המחלוקת בין הניצים. כלומר כיצד מתנהל הוויכוח, האם הוא מתנהל בדרך נלעגת מתוך זלזול בכבוד השני, או שמא מתוך כבוד הדדי והקשבה לצד השני – אף אם אחר כך חולקים עליו בתוקף. הגישה של קרח הייתה מתנשאת ומזלזלת, בהציגו את משה רבנו בדרך ליצנית ומסיתה. קרח שואל בלגלוג (ירושלמי סנהדרין פרק י הלכה א): "טלית שכולה תכלת חייבת בציצית?", "בית מלא ספרים חייב במזוזה?". קרח מלכתחילה אינו מנהל את הוויכוח בצורה עניינית החותרת לבירור האמת. מטרתו היא להציג למשה רבנו כל מיני שאלות מביכות המזלזלות בכבודו של משה. זהו הסימן הראשון כי המחלוקת אינה לשם שמים, וכי השואל אינו חותר לבירור האמת.
סימן נוסף הוא היחס בין הניצים לאחר הוויכוח. כלומר, יש לבחון כיצד מתייחסים הצדדים זה לזה לאחר שהוויכוח מסתיים. חז"ל אומרים על בית שמאי ובית הלל, כי אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, וכן בית הלל מבית שמאי (יבמות יג, ב). הוויכוח העקרוני שלהם לא גלש לפסים אישיים ולא השפיע על היחס של האחד לשני ביום יום. הם כיבדו ואהבו האחד את השני ואף השיאו את בניהם ובנותיהם זה לזה. האחדות והאהבה ששררה ביניהם באורח החיים שלהם – לאחר הוויכוח, היא המעידה יותר מכל כי גם בשעת הוויכוח המחלוקת הייתה כנה ואמיתית, מתוך הצגת טיעונים אמיתיים ולא לשם התנצחות גרידא. גם כאן, ההיבדלות של קרח מתוך העדה ושיטת ה"מחנאות" שהוא נוקט בה אינה מעידה על דרך זו.
האמור לעיל אינו רק במחלוקת בין שתי "אסכולות" או זרמים ביהדות, אלא גם בין שני חברים או אפילו בין אב לבנו ואם לביתה. אם נשכיל ליישם את שני המאפיינים האמורים לעיל, הרי שכל מחלוקת תתנהל בצורה שקולה ועניינית יותר. גם תוך כדי וויכוח חובה להקשיב לשני, לנסות להבין, לענות בצורה שקולה ומכבדת, ובאופן זה נבטיח יותר את השלום במחננו ואת עתיד חינוך ילדינו.
הרב ברוך ציקואשוילי הי"ו מכפר חב"ד
