פרשת אחרי מות קדושים
פרשת אחרי מות – קדושים
את הפרשה שלנו קוראים בתורה, פעמיים בשנה. פעם ראשונה על הסדר ופעם שניה ביום הקדוש יום הכיפורים. לא לחנם תקנו רבותינו לקרוא בציבור בעצם יוה"כ, בשעה שנועדה להיות עת רצון – את הפרשה המתחילה בפסוק: "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו" – כדי שכל ישראל בכל שנה ושנה ברגע קדוש ומרומם יעלו את זכרם ויצטערו על מיתתם. וכתוב בספרים הק' שמובטח לו למוריד דמעות על מיתתם בשעת קריאת התורה – שלא ימותו בניו בחייו.
כוס הדמעות וכוס הצער של הקרבן העליון מכל, מלאה מדור לדור דמעותיהם של ישראל המתאבלים על בנים קדושים שנשרפו באש על קדוש ה'.
רבותינו משבחים ומקלסים את הנהגת אהרן ביום שמחתו הגדולה שבו ביום נפטרו בניו במעלת שתיקתו.
"וידום אהרן" – קבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קבל, שנתייחד עמו בדבור שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין (רש"י).
ולכאורה מה היה לו לומר? האם אדם יכול לדבר על ה' או אפילו להרהר אחרי מידותיו? א"כ למה בכל זאת קיבל שכר על שתיקתו?
אלא על עצם זה שאדם שותק יש לו מעלה גדולה מאוד גם במקום שאין לו מה לומר, על אחת כמה וכמה, במקום שיש לו מה לומר, מעלת האדם ששותק נעשה מרכבה לשכינה (ראשית חכמה שער הקדושה פרק יא).
הגר"א באיגרותיו כותב: "כל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו, זוכה לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולה לשער".
וכמו שאומר שלמה "גם אויל מחריש חכם יחשב אטם שפתיו נבון" (משלי יז, כח), ולמה יחשב לחכם? כי יש לו את הכוח לחסום פיו שזה כח עצום מאד כיון שטבעו של האדם לומר ולבטא את עצמו ובפרט ברגעים הקשיים בחייו, ואם הוא שותק, הוא אדם חכם כבר עכשיו. כי זאת הדרך לקנות חכמה כדברי המשנה באבות (פרק ג משנה יג), "סייג לחכמה שתיקה", היינו גם אם אתה כבר חכם עליך לשמר את חכמתך, על ידי שתיקה כדברי שלמה "ברוב דברים לא יחדל פשע וחשך שפתיו משכיל" (שם י, יט).
ובאמת השתיקה היא אמנות, וכשם שאדם צריך לימוד על מנת שירכוש אמנות, כך השתיקה דורשת מהאדם הרבה חכמה ותרגול עד שמגיע למצב שהשתיקה חלק ממנו.
אמר רב יצחק מאי דכתיב "האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם" (תהילים נח, ב), מה אומנותו של האדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם (חולין דף פט.).
יחוסו של האדם נמדד עד כמה הוא שתקן.
הגמ' במסכת קידושין (דף עא:), מספרת על עולא שהזדמן לבית רבי יהודה, וראה את בנו של רבי יהודה רב יצחק שכבר בא בשנים ועדיין לא נשא אישה, שאל עולא את רבי יהודה, מדוע אינך מחתן את בנך? ענה לו רבי יהודה שאינו יודע איזו אישה היא מיוחסת. אמר לו עולא תבדוק במשפחה שהם שתקנים, ותדע שהם מיוחסים.
לצערנו, אנו רואים שאנשים מקפידים מאוד על מה שהם מכניסים לפה, כשרות כזו והידור כזה, אבל לא מקפידים על מה שמוציאים מהפה!
מובא בספרים הקדושים שמעלת תענית דיבור גדולה פי כמה ממעלה תענית שאדם צם ואינו אוכל.
אדם על ידי חסימת פיו מגלה את מעלתו הגדולה ויוחסו הנעלה. הגמ' בבבא בתרא (דף ד.), מספרת על הורדוס שהרג את כל חכמי ישראל חוץ מבבא בן בוטא, מפני שהיה חכם גדול ונתן לו עצות. וגם אותו עינה ונתן בראשו כתר מעלוקות והם נקרו את עיניו, עד שהתעוור ואיבד את מאור עיניו.
הגמרא מספרת שיום אחד רצה הורדוס לבדוק את נאמנותו, התחפש לאדם זר וישב לפני בבא בן בוטא וניסה להוציא מפיו דבור כנגד המלכות, ובקש ממנו שיקלל את המלכות. אמר בבא בן בוטא שאפילו אדם עשיר אסור לקללו, שנאמר "ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר".
הורדוס מנסה בכל זאת, אולי מצד שהוא נשיא תקלל את הורדוס, עונה לו בבא בן בוטא הרי נצטוונו בתורה "ונשיא בעמך לא תאור". אומר הורדוס: והרי אינו עושה מעשה עמך, מנסה בכח הורדוס להכשיל את בבא בן בוטא ובאמת טען לו טענה צודקת הרי הפסוק מדבר אך ורק לנשיא שנוהג על פי מידות היושר והאמת כמו שנצטוונו בתורה. ענה לו בבא בן בוטא: אני בכל זאת לא רוצה לקלל אני פוחד! אומר לו הורדוס: והרי אין כאן אף אחד, ואין לך ממה לפחד, ענה לו: "עוף השמים יוליך את הקול".
כאן הורדוס נישבר ונכנע לגדולתו של בבא בן בוטא וגילה שהוא בעצמו הורדוס. ובהתפעלות אמר: אילו ידעתי שחכמים כל כך מקפידים על דבורם ונזהרים בלשונם לא הייתי הורגם.
הורדוס שעד עכשיו לא התבונן מהו גדלות החכמים, כמה טוב יש מהם לעולם, מגיע ברגע אחד להבנה שהוא במו ידיו הרג והחריב את החכמים ואת חכמתם. ועל כך מבקש מבבא בן בוטא שימצא לו דרך לתקן את חטאו. בבא מציע לו לבנות את בית המקדש, מידה כנגד מידה, הוא הרס את החכמה שהיתה בעולם, והוא יבנה את בית המקדש שמביאה שפע וחכמה לעולם כולו.
ולכן התנא שמעון בן רבן גמליאל אומר: כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה" (אבות פרק א משנה יז), ומבאר החיד"א בספרו פתח עיניים (נדרים דף כב:), למה התנא מדגיש לגוף, ולא לנפש או לנשמה?
אלא, אם אדם זקוק לכפרה על חטאיו, מה טוב שבמקום מכאובים ויסורין ושאר סגופים הבאים על הגוף לכפרה, יש תחליף והוא על ידי השתיקה לבדה. ולכן אמר התנא "לא מצאתי לגוף" היינו שהתועלת היא לגוף.
וכן מצינו בלוט, עד כמה מעלת השתיקה שנאמר בלוט "ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה", מה זכירה זכר לו ללוט – שתיקה, ששתק לאברהם שאמר לשרי אחותי היא והוא היה יודע שהיא אשתו ולא אחותו, ושתק. ואף שבודאי היה מספיק ללוט זכות מעשה החסד והכנסת האורחים שהיו בו עד כדי מסירות נפש, ובכל זאת הקב"ה לא נזקק אלא לזכות השתיקה כדי להצילו.
ללמדך שאין דבר שעומד לאדם בשעת צרה כמו שמירת פיו ולשונו.
הרב שמואל בראשי מירושלים הי"ו
