פרשת 'ויחי'
בפרשתנו מובא שקודם מותו בישר יוסף לאחיו על הגאולה ממצרים, באמרו: "פקוד יפקוד אלוקים אתכם".
וזאת שגם הירידה למצרים באה על ידי יוסף, וגם הגאולה ממצרים באה על ידו. הוא נתן לבני ישראל לא רק את הסימן של הגאולה "פקוד יפקוד אלוקים אתכם" אלא גם את הכוח שלא לשקוע בטומאת מצרים 'ערות הארץ', ובסופו של דבר להיגאל ממנה.
כוח זה קשור עם דרגתו הרוחנית הגבוהה של יוסף. בכך היה שונה מאחיו, ואפילו מאביו, יעקב. אחי יוסף היו רועי צאן והתבודדו מפני המולת העולם, ואילו הוא היה במצרים, מרכז ממלכת הטומאה, במציאות ההיסטורית, מצרים היתה ארץ של טומאה גדולה, מלאה בכישוף ועבודה זרה. מצרים היא כח שעושה מייצרים וגבולות- מציאות רוחנית של הסתלקות האורות של קדושה – צמצום.
צמצום של השכל של האדם לדברים קטנים. אדם חופשי זה אדם שהמח שלו יכול לחבוק את המציאות כולה, מקצה העולם ועד סופו. עבד זה אחד שכל המחשבות שלו מצטמצמות לדברים הגשמיים הקטנים, חיי חומר בלבד במצרים ובמצב הרוחני של מצרים, אין שום נשימה, הכל בחנק. פרעה אותיות הערף.
ובפרשות הקודמות סופר על שלושת השרים שלו – שר הטבחים, שר האופים ושר המשקים – כולם עומדים בגרון, כולם באותו עניין וראשי התיבות שלהם טמ"א (טבחים, משקים, אופים), מה שמרמז על היותם כח אוטם.
יש במח האדם שלושה חלקים: מח ימין-כנגד חכמה, מח שמאל-כנגד בינה והאמצעי זה הדעת, שזה הולך ומתפשט אל כל הקומה, אל הגוף. השפע הפנימי עובר דרך הדעת. השפע הגשמי של הגוף עובר דרך הפה והגרון. פרעה עומד בעורף ולא נותן שהדעת תתפשט בתוך הגוף. בגשמי, בחיות, יש קנה, ושט ויש גם ורידים – זה השלושה שרים הנ"ל והם לא נותנים לחיות לעבור בגרון. כך שהחסימה – המייצרים של מצרים, זה גם מקדימה וגם מאחור. אין במקום זה כמעט כל אפשרות להעביר את החיות הרוחנית והגשמית אל כל הקומה של הבן אדם.
ובכל זאת, למרות המקום הצר של מיצרים נעשה בה יוסף משנה למלך ואף על פי כן עמד בצדקתו.
דרגתו העליונה של יוסף מסבירה מאמר תמוה של חז"ל. כאשר פתר את חלומו של שר המשקים, ביקש להזכירו לפני המלך. חז"ל אומרים, כי נענש משום שסמך על שר המשקים ולא שם מבטחו בה' בלבד,ולכן הקב"ה השכיחו שנתיים מליבו של שר המשקים. נשאלת השאלה:איזה פגם היה בבקשו עזרה מבשר ודם? והלוא הקב"ה עצמו קבע בתורתו שהאדם צריך לפעול בדרך הטבע, ככתוב: "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה". מכאן שהאדם נדרש לפעול ולא לשבת באפס מעשה ולצפות לנס.
כך נהג גם יעקב אבינו: לקראת פגישתו עם עשיו חשש "פן יבוא והכני אם על בנים", ואמנם הוא התפלל לה', אך לצד התפילה נקט פעולות בדרך הטבע – התכונן למלחמה וגם שלח דורון לאחיו. מדוע אפוא נענש יוסף על שנקט גם הוא פעולה טבעית כדי להיחלץ מהכלא?
אלא פעולה זו נחשבה חטא דווקא בגלל דרגתו הרוחנית הגבוהה של יוסף. אכן, בני אדם רגילים, ואפילו צדיקים, זקוקים לעשיית 'כלי' בדרך הטבע, ולכן שלח יעקב דורון לעשיו והתכונן למלחמה, אבל נוכח דרגתו הרוחנית של יוסף היה עליו להסתפק בביטחון בה' ולא לשים את מבטחו בבשר ודם.
על דרגתו של יוסף נאמר הפסוק: "טוב לחסות בה' מבטוח באדם". זו דרגה שהאדם צריך לשים את כל מבטחו מקב"ה ולסמוך עליו שיסייע לו, בלא להזדקק לעשיית 'כלי' בדרך הטבע. ומכיוון שיוסף לא נהג כמתחייב מדרגתו הרוחנית ותלה את תקוותו בבשר ודם, נענש על כך ונאלץ להמתין עוד שנתיים בבית האסורים.
בגלל דרגתו הרוחנית הגבוהה של יוסף הירידה למצרים קשורה דווקא בו וכמוה גם היציאה ממנה. כדי לרדת מטה מטה, ל"ערוות הארץ", זקוקים לכוח עליון ביותר, שייתן כוח שלא להתרשם מהקשיים ומהניסיונות שלמטה.
וכמו כן כדי להיגאל מטומאת מצרים צריכים כוח שהוא למעלה מהעולם ולמעלה ממגבלות הטבע, שכן כל עוד נתונים להשפעת הטבע, חל הכלל "אין חבוש מתיר עצמו מבית-האסורים". לכן דווקא יוסף, שדרגתו הרוחנית עליונה ממגבלות הטבע, נותן לעם-ישראל את הכוח לגאולה ממצרים.
וההוראה אלינו, שתורה מלשון הוראה, לצאת מן המיצרים של כל אחד ואחד,
ובזה אכן ספרי המוסר עוסקים רבות בצורך שהאדם יתקן את מידותיו הרעות המיצרים שבו.
וע"ז תורת החסידות באה ומחדשת שלא די בתיקון המידות הרעות, אלא צריך להגיע לידי כך שגם המידות הטובות לא יבואו מצד הטבע בלבד, אלא מתוך מחשבה והכרה שכלית. וכך אומר רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא: "כל עניין החסידות לשנות טבע מידותיו".
ומסופר שבעיירה אחת ברוסיה הלבנה חי יהודי, למדן גדול, שהצטיין בעיקר במידותיו הטובות. יום אחד נסע אל רבנו הזקן ושאלו: מה חידשה החסידות? השיבו הרבי: "לאדם יש מידות וגם לבעלי החיים יש מידות. ההבדל הוא שמידותיהם של בעלי החיים טבעיות, ואילו מידותיו של האדם באות דווקא על ידי עבודה ועמל וצריכות להיות נשלטות על ידי השכל".
שמע האיש את התשובה, התבונן בה והתעלף. הוא נוכח כי מידותיו הטובות, המהוללות בפי כול, הן בדרגת מידותיהם של בעלי חיים בלבד, מכיוון שלא נולדו על ידי עבודה ועמל. כשהתעורר מעלפונו שאל: נו, ומה חידשה החסידות? השיב הרבי: "החסידות שואפת להגיע אל מה שלמעלה מהשכל, ואת זה גופא להבין בשכל".
מידות טבעיות, אפילו הן טובות, עלולות גם לקלקל. לא בכל מקרה ראוי להיות נדיב, ולא בכל מצב נכון להקפיד ולדייק. כמו כן לא בכל עת צריך להיות שקדן והוגה בתורה, אלא פעמים צריכים להרים את העיניים מהספר ולראות מה קורה מסביב. זה יתרונו של האדם, שכאשר הוא מבין בשכלו שצריך להתנהג בדרך מסויימת, יש בכוחו לעשות כן אף על פי שטבעו מושכו לדרך אחרת.
תורת החסידות מבארת את העניין על-פי סיפור תמוה שמובא בגמרא (עבודה-זרה יח,א). שם מסופר על דו-שיח בין רבי חנינא בן-תרדיון לרבי יוסי בן-קסמא. השיחה נסבה על תעוזתו של רבי חנינא להקהיל קהילות ברבים למרות גזירת המלכות, ובתוך כך שאל רבי חנינא את רבי יוסי: מה אני לחיי עולם-הבא?. השיב רבי יוסי: כלום מעשה בא לידך?. השיב רבי חנינא: "מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחילקתים לעניים" (הוא חילק לעניים כסף שייעד לסעודת פורים, וחשב שאלה כספי הקופה של צדקה, ואף על פי כן לא לקח את כספו מקופת הצדקה). אמר רבי יוסי: "אם כן, מחלקך יהיה חלקי".
לכאורה, תמוהה מאוד שאלתו של רבי חנינא אם יש לו חלק לעולם הבא, אף שמסר את נפשו על לימוד תורה ברבים. ועם זה אם מסירות נפש כזאת עדיין מניחה מקום לספקות, איך ייתכן שמעשה חילוף המעות הוא שמבטיח את חלקו לעולם הבא?!
אלא, מבארת תורת החסידות, הספק של רבי חנינא נבע מן החשש, שמא דבקותו בתורה אינה נובעת אלא מטבע השקדנות שלו ואינה לשם שמים ממש. אולי הוא בעל 'מרה שחורה', ולכן הוא מוסר את נפשו על התורה. אך כשסיפר את מעשה חילוף המעות דבר שהוכיח כי הוא בעל מידת הפזרנות, שמנוגדת לאופיים של בעלי 'מרה שחורה' אז התברר שהוא עוסק בתורה במסירות נפש אמיתית ולשם-שמים.
החסידות מדגישה בכל עניין את העבודה הנדרשת בו. בספר התניא (פרק טו) מתואר טיפוס של יהודי שלכאורה כל-כולו קדושה וטהרה, ואף על פי כן הוא נקרא "לא עבדו" – יהודי שאינו עובד את ה'. זאת משום שעבודתו נובעת מתכונות נפשו או מהרגילות שהורגל בה, ולא מעבודה שהוא פועל כנגד טבעו. מיהו "עובד אלוקים"? מי שעבודתו אינה נובעת מהרגליו ומתכונותיו הטבעיות, אלא דווקא מעבודה ומשינוי הרגילות.
וכך נאמר באחד ממאמרי החסידות: "יהודי צריך לעשות חסד לא משום שהוא איש-חסד, אלא משום שזה ציווי ה' – אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות טוב וחסד!".
ונתינת הכח בא על ידי יוסף "פקוד יפקוד אלוקים אתכם" שלא לשקוע במצרים 'ערות הארץ', ובסופו של דבר להיגאל ממנה.
ר' אברימי מיכאלשוילי הי"ו מלוד
