פרשת 'קרח'
קרח כמשל
מאז בריאת האדם מיני קדם, היו מחלוקות בין בני האדם. החל מקין והבל, וההיסטוריה ארוכה ורחבה מיני ים. פרשתנו מתמקדת בעיקרה במחלוקת קורח ועדתו עם משה רבנו, רבן של ישראל. עצם המחשבה על כך יכולה להעביר בנו צמרמורת. נדמיין לעצמנו, חלילה, שמישהו מאיתנו היה פותח במחלוקת נגד הבעל שם טוב הקדוש, או האור החיים הקדוש, או האר"י הקדוש, רבי שמעון בר יוחאי, וכו', הרי זה יכול להעביר בנו חלחלה. אז כיצד נוכל להבין את מחלוקת שבין קורח כנגד נביא האלוקים משה רבינו? ומה קרה לקורח שהיה אדם גדול בפני עצמו וגם עשיר ונכבד בעם ישראל ונבחר בשבטו, ששגה בשגיאה כה חמורה?
התשובה היא, נכון שקורח היה תלמיד חכם מופלג, נכבד ועשיר מופלג, אך הסתנוור בדרך ועיניו הכשילו אותו. נרחיב מעט.
המשנה בפרקי אבות אומרת: "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". מאיזה עולם? מהעולם של עצמו. אדם בא לעולם הזה, עובד, לומד, חרוץ, משקיע ומשיג הישגים רבים. וכל זה יכול לעוף לו מול עיניו בגלל תאוות ייתר. קנאה או רדיפה אחר כבוד. אם חברו מצליח יותר, הוא מקנא. אם ההוא קנה דירה נאה יותר ומרווחת, או תפש מעמד בחברה… זה מוציא אותו משיווי משקל. הוא מקנא, הכבוד שלו נפגע, מתחיל להשתולל, ובסוף הדרך הדבר מביא עליו נזק בלתי הפיך. הכל יכל להיות אחרת, אילולא היה חי את חייו באמונה ותודה לה', מבלי לפזול לצדדים. על מה שחנן אותו ה' יתברך.
עם כל הגדולה וההדר שהיה לקורח, הייתה חסרה לו העבודה העצמית בעניין הכבוד. ולמרות שההתחלה הייתה אולי תמימה, אך אש המחלוקת המסוכנת בערה בו והביאה אותו לידי ליצנות ופגיעה אישית במנהיג משה רבנו (עיין במדרשי חז"ל בהרחבה).
עבודת המידות לאדם, היא חשובה לו ולסביבתו, למשפחתו – איתם הוא חי. קורח החל במחלוקת וניסה לצאת חוצץ כנגד מנהיגותו של משה רבינו, אף כאשר משה רבנו ניסה להניא אותו ואת אנשיו ולהבהיר להם את גודל חטאם. אך הוא בשלו. לא מוכן לשמוע תוכחה. כזו היא אש המחלוקת, ניצוץ קטן יכול להיהפך ללהבה. אם בתחילת הדרך יש לך עליה עדיין שליטה, לא כך היא בסופה. קורח נפל שדוד באש המחלוקת.
הכל בגלל רדיפה אחר הכבוד!
זו הצרה כאשר המידות והתכונות הללו נטועים באדם, הם יכולים להעביר אותו על דעתו. יכול להיות שאילולא היה לקרח סבלנות היה מגיע למה שהוא שאף להגיע, אך אצה לו הדרך. הוא לא הבין למה אינו מקבל תפקיד שאחרים קבלו. שכח לרגע כי הכל היה ע"פ ציווי ה'. הכבוד סינוור את עיניו.
מקרה פרקטי מהחיים: יכולים להיות אנשים מוכשרים מאוד, בולטים בחכמתם, בידענותם ובפניני חכמתם המעשירה, תלמידי חכמים וגאונים. ומאידך יהיו כאלה, רק בשוני אחד – בכך שאינם בולטים. הם צנועים ושקטים, קשה להם להביע את עצמם כראוי, ענוותנים וישרים. מקרה נוסף: האחד ירצה בפניך שיעור בפלפול וירתק אותך בהרצאה מאלפת. יגיח מולו בחור מוכשר ולמדן ויזרוק לו שאלה מפתיעה שיכולה להפריך את כל השיעור המאלף. האם האחרון גדול יותר מהראשון? האם זה "הבולט" בידענותו וכישרונו הוא אכן כזה? לא! יכול להיות גאון וגדול בתורה שלא "כמות" הידע שבו הוא אשר יכתירו בכתר התורה, כי אם עמל התורה וטוהר התורה שבו (מכוח עמל התורה והעבודה העצמית שלו ובשימוש תלמידי חכמים אמיתיים, ללמוד ממעשיהם ומהנהגתם הטהורה לאורך השנים).
לא אחת רואים אנו אלה שלמדו, חוללו שינוי משמעותי בדרכם והשיגו השגות רוחניות מרשימות, וגם נהיו מאלה המוכיחים בשער. מעירים הערות ומתווכחים עם אלה שכל ימיהם התחנכו ויצקו מים עם גדולי ומאורי ישראל. יכול להיות שהיינו מבליגים על כך, עד גבול מסוים – כאשר זה מגיע לעניין השקפת התורה. כאן הייתי מבקש מהם: רבותיי, קצת צניעות בבקשה! קצת ענווה וכבוד לאלה שכל כולם היא תורה ויראת שמים.
קורח כמשל, ממש!
אם היינו למדים זאת היטב מפרשתנו, דיינו!
שבת שלום ומבורך!
הרב יצחק גגולאשוילי הי"ו מרחובות
