פרשת 'בא'
גאולת מצרים
לאחר שעבוד של 210 שנים במצרים האטומה והמסוגרת, לאחר הנחתת עשר מכות על פרעה ומצרים, מוציא ה' מיליוני אנשים גברים נשים וטף מעם ישראל מעבדות לחירות, ביד חזקה ובזרוע נטויה. לא לפני שמשה רבנו מחפש את עצמות יוסף הצדיק להעלותו ארצה (כפי שיוסף השביע את בני ישראל לפני פטירתו), וכן לא לפני שעם ישראל נצטווה לקחת מהמצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות.
הגאון הרב החיד"א זצ"ל בספרו "פתח עיניים" כותב בשם הש"ך על התורה, שכאשר עם ישראל נצטוו ליטול מהמצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות, התאספו בני לוי והחליטו כשבט לא לקחת מאומה מהמצרים. וזאת למרות צווי ה' היה כללי על כלל ישראל. והסיבה: כי אמרו לעצמם, שהרי כל ההיתר שם עם ישראל ליטול את רכושם של המצרים היה בגלל שכר העבודה שהיו חייבים להם על מאות השנים שעבדו אצלם כל כך הרבה אנשים, וכיוון שהלווים לא השתעבדו, החליטו פה אחד להימנע מביזת מצרים, למרות שהיה מותר להם הדבר היות וציווי ה' היה כללי לעם ישראל, כולל אותם כשבט לוי.
היות והתגברו על תאוות הממון – דבר שאיננו קל כלל לבר אנוש – הביאה לידי כך, שהקב"ה ראה אותם ראויים להשפיע שפע ברכות על עמו ישראל עד סוף כל הדורות. ולכן הכוהנים נבחרו להיות המברכים התמידיים של עם ישראל.
– ללמדנו, מהו כוחו של וויתור, במיוחד כאשר ראו את שאר העם מישראל מתעשרים ברגע, מה שזיכה את שבט לוי שזכה (לברך) ברכת כוהנים לדורי דורות.
נקודה נוספת וחשובה: בפרשתנו התורה מצווה: "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו".נצטווינו להקריב קרבן פסח – זכר לחירות, המצה – זכר לחיפזון הגאולה, המרור – זכר לשעבוד. זה האחרון (מרור) לא מובן, מדוע אנו זוכרים וחווים אותו לזכר השעבוד והמרירות שהיה במצרים. מדוע? התשובה: כי אין לך עתיד ללא שנזכור את העבר שלנו.
זאת למדנו מאברהם אבינו כאשר ירד למצרים בזמן הרעב, וכשחזר "היה כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב" ואף על פי שהתעשר חזר לאותה אכסניה שבו התארח בהליכתו. ללמדך דרך ארץ, ש"לא ישנה אדם את עצמו ומאכסניה שלו" (רש"י בראשית יג, ג). וכך פירשו את הפסוק" "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך" (דברים, כח, ב). מהי "והשיגוך"? – שישיגו אותך כפי שהיית לפני הברכה, ולא תשתנה מחמת הברכה לרעה.
הגה"צ הרב יעקב גלינסקי שליט"א מספר:
בפולין התקיימה הגרלת פיס ממשלתית אחת לשנה. המחיר היה גבוה, 3 רובלים, אבל הפרס היה הון עתק, מאה אלף רובלים. עושר בלתי נתפס. היו יהודים שהתפרנסו ממכירת כרטיסים, גבשו קבוצות שרכשו יחד כרטיס או שכנעו לרכוש בתשלומים. ההגרלה נערכה במועד, ונשלחה הודעה לכל הסוכנים, ובה מספרי הכרטיסים הזוכים. ההודעה הטלגרפית נשלחה בשעת לילה מאוחרת, והסוכן ראה לשמחתו שהיהודי העני שחסך מפתו כדי לרכוש את הכרטיס בתשלומים, זכה בפרס הגדול! כמה הפציר בו, כמה התחנן שישקיע פרוטותיו, ועתה הפך לעשיר מופלג! החליט כי חייב הוא לבשר לו, לשמחו!
שלג כבד ירד, הקור היה עז, התעטף באדרתו ועשה דרכו לבקתה הדלה שבפאתי העירה. התריסים היו מוגפים, שביב אור לא בקע, כבר עלו על יצועם, אך לא מלאו לבו להמתין עם הבשורה הטובה. התדפק על הדלת הנעולה.
בעל הבית פתח, והופתע לראותו.
"מזל טוב", זכית בפרס הגדול!"
לנגד עיניו התחולל הפלא. האיש מולו הזדקף, גבה, התקשח, ואמר בסבר פנים חמורות: "תמהני עליך"! מילא כולם סבורים שעודני קבצן עלוב, מרמס לכל כף רגל – אבל אתה, שיודע אתה שאני עשיר העיירה – איך מלאך לבך להפריע את שנתו של העשיר?!"…
בל נהיה כמותו, כפויי טובה ובעל גאווה. נזכור מהיכן באנו ונצעד קדימה בגאון, אך בצניעות ובענווה, עם הפנים לזולת.
נלמד מהלווים מהי וויתור שמביאה לברכת ה' נצחית, וממצוות חג הפסח שגם ברגעי התרוממות ונסיקה אל על, נזכור "מאין באנו" ורק לאחר מכן "לאן אנו הולכים". אז נחגוג את חג החירות האמיתי, בביאת גואל צדקינו, בב"א.
הרב יצחק גאגולה הי"ו מרחובות
