פרשת "בראשית"
"ונח מצא חן בעיני ה'" [ו-ח]
"אמר ר' סימון: שלוש מציאות מצא הקב"ה: אברהם, דכתיב: [נחמיה ט] "ומצאת את לבבו נאמן לפניך". דוד, דכתיב [תהילים ט'] "מצאתי דוד עבדי". ישראל, דכתיב [הושע ט'] "כענבים במדבר מצאתי ישראל". אתיבון חבריא לר' סימון: והא כתיב: "ונח מצא חן", א"ל הוא מצא, הקב"ה לא מצא. [בראשית רבה,פרשת כ"ט]. צריך להבין את הלשון "מציאה" כיצד שייך לומר על הקב"ה שמצא מציאה? ומהי המציאה שנח מצא והקב"ה לא מצא?
הגאון ר' דב צבי קרלנשטיין מסביר מדרש זה, ופותח את הסברו בפסוק מיחזקאל בו אומר הנביא: בן אדם ארץ כי תחטא לי וגו' והיו שלושת האנשים בתוכה נח דניאל ואיוב, המה בצדקתם ינצלו נפשם וגו' [יד-יג-יד], לכאורה צריך להבין למה הזכיר הנביא רק אותם, וכי צדיקים אחרים לא ינצלו בהיותם בין חוטאים?
הנביא ישעיהו [נד-ט] אומר בשם הקב"ה: כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי, ואף כאן יש לתמוה: למה צריך הנביא לציין שהמבול היה בימי נח, הרי אנו יודעים שהיה רק מבול אחד בעולם בזמן נח? אולם מצינו בזוהר הק', שבשביל שלא התפלל אז נח על בני דורו שינצלו נענש, שיקרא המבול על שמו, ומה שנאמר "מי נח" אינו רק ציון וסימן, אלא נועד להורות כי מי המבול הם מימיו ובאחריותו. כך גם בנוגע לדניאל, אמנם היה צדיק ומסר נפשו על קדושת שמו יתברך, אולם אמרו חז"ל [פסחים פז] על הפסוק "אחות לנו קטנה" וכו', אמר ר"י: זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד, פירש על כך רש"י שהיה בה דניאל וכו' ולא רבץ תורה בישראל. על איוב אמרו [סוטה יא,סנהדרין קו] שהיה אחד משלושת היועצים שאיתם התייעץ פרעה להרע לישראל, והוא שתק, ומפני שלא הרגיש שקשה לסבול יסורין, הביא עליו הקב"ה יסורין, כדי שירגיש בצערו של ישראל ע"י שתיקתו.
עתה, כאשר הנביא יחזקאל מתנבא: ארץ כי תחטא וגו', ברור למה מוזכרים דווקא שלושת צדיקים אלו. כי אם היו צדיקים כמו אברהם אבינו ומשה, היו מתפללים על בני דורם ומצילם.
את עניין המציאה ביאר הגאון רבי צבי קרלנשטיין במשל נפלא: לגביר אחד היו שתי בנות שהגיעו לפרקן, וביקש למצוא עבורן חתנים תלמידי חכמים ומופלגים במידות טובות. לאחר חיפושים רבים מצא אותם, הם היו אומנם בני עניים, אך כפי רצונו, הביא אותם לביתו, הלבישם והנעילם, נתן להם נדוניה רבה והשיא להם את בנותיו. גם לאחר חתונתם תמך בהם כדי שיתעלו בלימוד ובמידות טובות, אכן שמם יצא לתהילה עד למרחוק.
יום אחד ישב הגביר ושוחח עם ידידו, השיחה נסובה על חתניו. כמה מאושר אתה, אמר לו אחד מידידו זימנו לך מן השמים מציאה שני חתנים נפלאים. אמנם כן, השיב הגביר, צודק הנך לגבי החתנים האחד שאכן מציאה גדולה הוא, אולם לגבי חתני השני הוא מצא בי מציאה, עולה הוא לי ביוקר רב. התפלאו כל השומעים על דבריו ביקשו הסבר, כי שני חתניו נודעו לשם ולתהילה.
אכן, הסביר הגביר, במעלותיו עולה השני על הראשון, אבל מה אעשה וכך הוא הדבר, הראשון מוקיר ומכבד לא רק אותי, אלא אף את כל בני ביתו, אם צריך דבר מה לבני ביתו, הוא לא נח ולא שקט עד שיסדר הכל על הצד הטוב ביותר. אבל, החתן השני אומנם מכבד אותי, אבל, לבני ביתו לא שם לב כי אם לעצמו, אמרו לי אתם, איזו מציאה מצאתי בו? אדרבה, הוא מצא בי מציאה שאני רואה כל זה ושותק, ולא עוד, שאני הוא שמפרנס אותו.
זוהי מליצת המדרש, שלוש מציאות מצא הקב"ה כלומר, שאף עפ"י שהקב"ה עשה עמם טובות גדולות, בכל זאת נחשבים בעיניו למציאה. אברהם היה מקור החסד והיטיב עם הבריות, ישראל רחמנים בני רחמנים. דוד מלבד כל המשפט והצדקה שעשה לעצמו, מצינו בפירוש שבראותו המלאך מכה בעם אמר: תהי נא ידך בי ובבית אבי, ולא בעם. [שמואל ב-כד-יז] מכאן, ששלושת אלו מסרו נפשם לטובת זולתם, ומובן מדוע נקראו "מציאות" בעיני הקב"ה. אך כאמור לעיל, שואל המדרש: והכתיב: "ונח מצא חן"? וזהו מתרץ: הוא מצא, אבל הקב"ה לא מצא בו שום מציאה, שהרי לא דאג לדורו ולא התפלל עבורם, אלא היה צדיק רק לעצמו.
הרב מאיר מושיאשוילי הי"ו – כפר חב"ד
