פרשת 'בשלח'
"אז ישיר משה ובני ישראל"
מובא במדרש (מכילתא) רבי נחמיה אומר: רוח הקדש שרתה על ישראל, יהיו אומרים שירה כבני אדם שהן קורין את שמע (כלומר: כולם אמרו את השירה כאחד, אחר שפתח משה בשיר, וזהו "לאמר" – שאמרו כולם כאחד).
רבי עקיבא אומר: רוח הקדש שרתה עליהם והיו אומרים שירה כבני אדם שהן קורין את הכלל (כלומר: ישראל לא אמרו כל השירה כאחת אלא אמרו "אשירה לה'" אחר כל דיבור ודיבור של משה, וזהו "לאמר" שאמרו אחריו אשירה לה'".
רבי אליעזר בן תדאי אומר: משה היה פותח בדברים תחילה, וישראל עונים אחריו וגומרין עמו (את כל הפסוק), משה היה פותח ואומר "אשירה לה'", וישראל עונין אחריו וגומרין עמו: אשירה לה' כי גאו גאה, סוס ורוכבו רמה בים", משה היה פותח ואומר : " עזי וזמרת י-ה", וישראל עונין אחריו וגומרין עמו" עזי וזמרת י-ה ויהי לי לישועה", משה היה פותח ואומר: " ה' איש מלחמה , וישראל עונין אחריו וגומרין עמו "ה' איש מלחמה ה' שמו"(וזהו "לאמר" שאמרו וסימו עמו פסוקי השירה). ע"כ
השירה באה לאחר שעם ישראל ראה את "היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים", ועל ידי כך התעלה העם לרמה גבוהה של אמונה בה' ובמשה – " ויאמינו בה' ובמשה עבדו". עם ישראל חש אז את מרכזיותו של משה רבנו, ראש הדור ונשיא הדור, שמאחד את העם ומעניק כוחות לכל העם.
וכאן יש שלוש דרגות בהתאחדות שבין העם למשה:
לפי רבי עקיבא, שלמות ההתאחדות היא כאשר משה לבדו שר את השירה, וכל העם מתבטל אליו וקורא "אשירה לה'" אחרי כל פסוק.
רבי אלעזר סובר, ששלמות ההתאחדות היא כאשר גם בני ישראל חוזרים אחרי משה על פסוקי השירה.
ואילו רבי נחמיה סבור, ששיא ההתאחדות הוא כשכל ישראל מתמזגים עם משה עד כדי כך, שהשירה פורצת מהם וממנו בעת ובעונה אחת.
אנו רואים שאנשים נשים וטף כולם אמרו שירה, אפילו עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו ואפילו עוברים במעי אימן כולם אמרו שירה, ואדרבה "הילדים הכירוהו תחילה" (סוטה יא). הם ראו להקב"ה בים והתחילו לומר לאבותיהם: … זה אלי ואנווהו". זוהי מעלתה של השירה, מעלת השמחה, המביאה לאחדות וראיית גילוי אלוקות.
במעמד נפלא זה של קריעת ים סוף ניכרת מעלתן המיוחדת של נשות ישראל בהנהגת מרים הנביאה, הנשים יוצאות בשבח והודיה לה' על גודל הנס בחיות ובשמחה נלהבת. "ותקח מרים הנביאה אחות אהרון את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות, ותען להם מרים: שירו לה' כי גאו גאה סוס ורוכבו רמה בים".
שירתן של הנשים היא בשמחה יתיר, על כן היא מלווה בתופים ובמחולות. מתוך שצדקניות היו והאמינו בגאולה הכינו את התופים, ומתוך ששמחה עבודה גדולה היא יצאו במחולות וריקודים.
מרים הנביאה שהתנבאה עוד לפני לידת משה, שעתידה אמה שתלד בן ויושיע את ישראל, וכשהשליכוהו ליאור ועמד אביה וטפח על ראשה ואמר לה "ביתי היכן נבואתך" … התייצבה מרחוק לראות מה יעלה בגורלו, ומה יהיה סוף נבואתה… מרים שהתמרמרה על אורך הגלו, וכאבה על שמררו את חיי בני ישראל בעבודת פרך, שלכן שמה – מרים על שם המירור. והיא דומה לרחל אימנו שמבכה על בניה ומאנה להינחם, עד שה' מרגיעה ואומר לה "מנעי קולך מבכי וענייך מדמעה… יש שכר לפעולתיך… ושבו בנים לגבולם".
כגודל המרירות של מרים כן גודל השמחה (לפום צערה אגרא). כשעם ישראל רואה את מפלת המצרים בקריעת ים סוף מתקיימת נבואת מרים בשלמותה, והשמחה שלימה. והקב"ה הנאמן לשלם שכר משלם לנשים הצדקניות במתן תורה כשנותן להן זכות קדימה – "כה תאמר לבית יעקב" (אלו הנשים), ורק אחר כך "ותגד לבית ישראל" (האנשים).
ומכיוון שמתגלית מעלת הנשים על האנשים שהרי הם הכינו כבר את התופים והמחולות במצרים ולא "שכחו" לקחת איתם אע"פ שגורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, כי הם האמינו בניסים שיעשה ה' עם בני ישראל, לכן מפטירין גם בשירת נשים – "שירת דבורה". דבורה אשת לפידות, שופטת ונביאה בישראל, עושה פתילות למקדש ומאירה את המקדש ואת העולם כולו.
גם דבורה שרה על ניצחון המלחמה … כל החיים הם מלחמה ותפקידנו לנצח בה, כל מעשינו ועבודתנו בזמן הגלות היא מלחמה שתכליתה – ניצחון על העלמות וההסתרים שבזמן הגלות.
דורינו דור גלגול יוצאי מצרים ונשות דורנו הן הן הנשים הצידקניות שבזכותן יצאנו ממצרים. לכן לא ייפלא שגם בדורינו הנשים ממהרות ומזרזות את הגאולה. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", תהיה בשכר הנשים הצדקניות שבדורינו.
נהגו בשבת זו בכל קהילות יהדות גאורגיה לאכול מאכל שניקרא "קורקוטי" העשוי מגריסי חיטה ומראהו לבן זכר למן שירד לעם ישראל במדבר. כמו שהגמרא אומרת (יומא עה.) אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: עגול כגידא (גרעין של ירק) ולבן כמרגלית. בדרך כלל המאכל נהפך לעיסה דביקה ולכן יברכו עליו (מחוץ לסעודה) בורא מיני מזונות ולאחריו ברכת מעין שלוש. גם אם אוכל כמות של קביעת סעודה (216 גרם) לא צריך לברך עליו המוציא וברכת המזון (כדין מזונות אפוי) אלא יברך מזונות ומעין שלוש, כיוון שזה ניקרא תבשיל קדירה.
ויהי רצון שנזכה למה שאמר רבי אליעזר (פרק שירה): כל האומר שירה זו בעולם הזה, זוכה ואומרה לעולם הבא. שנאמר "אז ישיר משה". שר לא נאמר אלא ישיר אותה לעתיד לבוא.
שבת שלום ומבורך.
הרב יוסף יצחק מירילאשוילי הי"ו מחולון
