פרשת 'ויגש'
"ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד" [מו-כט]
אהבת ה' בלב ובנפש.
אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את קריאת שמע [רש"י] השאלה מתבקשת מאליה: יעקב אבינו מצטער כ"ב שנה על יוסף ומיאן להתנחם "ויקומו על בניו לנחמו וימאן להנחם" נתאר לעצמנו כ"ב שנה יום יום הוא מתאבל על יוסף ולא יכול לשכוח אותו, והלא אם חלילה קורא אסון לאדם הוא יצטער שנה שנתיים, אבל שכחה באה לעולם ולאט לאט הדבר נשכח מליבו. ואכן יעקב, כ"ב שנה הוא מתאבל, משך זמן זה הוא נטול שמחת חיים וכל מעייניו ומחשבתו נתונות ביוסף, הבן היקר לו בן הזקונים שנעלם לו בצורה פתאומית. והנה אחרי כל כך הרבה שנים של סבל ובכיות, מגיעה הבשורה ממש בבחינת לא יאומן כי יסופר – יוסף חי! לא מת! ולא סתם חי אלא מלך על העולם. שכידוע מצרים שלטה בכיפה. ולא זו בלבד, אלא גם החששות של יעקב שאולי יוסף שכח את התורה שהם למדו יחד גם מתבדים, על ידי שיוסף שולח את העגלות "ותחי רוח יעקב אביהם" דהיינו: שיעקב הבין את הרמז בעגלות, ושמח שיוסף גם נשאר צדיק ולומד תורה.
נמצא, שמהיאוש הגדול ביותר צמחה ישועה שאי אפשר כלל לתארה, איזו שמחה גדולה היא ליעקב ואז מגיע הרגע הגדול מכולם !!! יעקב רואה את יוסף בעיניו ממש, והדבר הטבעי שהיה צריך לעשות הוא לרוץ לקראתו, לחבקו ולנשקו, ויוסף מתקרב ומתקרב והרגשות גואים ועד שזה עומד להתפרץ, וכאשר מגיע הרגע הגדול בדיוק נזכר יעקב לקרוא קריאת שמע! והדבר תמוה מה הייתה נחיצותו של יעקב לקרוא קריאת שמע דווקא ברגע זה?! אלא מבאר זו בצורה נפלאה הרב יהודה צדקה זצ"ל בספרו קול יהודה. שני פירושים ששמע מרבו רבי עזרא עטייה זצ"ל.
הפירוש האחד: שיעקב בחר דווקא בשעה זו לקרות ק"ש כיוון שבק"ש אנו אומרים "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" כלומר שאהבת ה' תהיה עולה על כל אהבה אחרת בעולם. ויעקב היה כמעט כל ימיו בצער, וכשהיה קורא ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, בזה לא היה כל חידוש, כי איזו אהבה אחרת יש לו אם הוא מוסר נפשו לה', מה שאין כן עתה, בפגישתם של יוסף ויעקב רגעים אלו הם רגעים מיוחדים, ויש התרגשות גדולה ומיוחדת שאופפת אותו בשעה זו וכאשר מגיע רגע הפגישה ישנה התנגשות בין שתי האהבות. מצד אחד ליוסף ומצד שני לקב"ה. ומזה חשש יעקב ובכדי לא להגיע לרגע זה שבו הוא יעמוד אולי במצב של התלבטות או אולי למצב של העדפת יוסף, הוא מגלה גבורה נפלאה ויודע שכדי לא לעמוד במצב זה יש לו לקרוא ק"ש ולהקדיש רגעים אלו לה' יתברך. וכך הוא בכל דבר אם מתעורר אצל האדם רגש של שירה צריך לתיתו לקב"ה כמו שנאמר כבד את ה' מהונך. ודורשת הגמרא "מגרונך" ואם קיים אצל האדם רגש ליופי , ראוי שתייפה על ידו את מצוותיו של הקב"ה כגון סיכה נאה וכדומה.
אם יתן אדם לקב"ה כל רגש שקיים אצלו, בכך מבטא הוא את אהבתו אליו בכל לבו ומקיים בזה מצוות "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך".
מסופר על החפץ חיים, שכאשר נפטר ל"ע חתנו, שהיה גם ת"ח גדול, ראה שבתו מאוד מצטערת מכך ומאוד קשה לה, ניגש אליה ואמר לה: "ביתי היקרה בואי ואספר לך מעשה שהיה, אלמנה אחת חיה את חייה בצער רב, פרנסתה היתה בדוחק והיתה אישה קשת יום. אך נחמה אחת הייתה לה, היה לה בן ילד חמודות, פיקח, ומשמח את כל רואיו, זו הייתה נחמתה היחידה עלי אדמות,לילד זה היא נתנה את כל אהבתה ואת כל חייה, והנה יום אחד נפל הילד למשכב שממנו לא קם, וח"ח מספר שהוא היה נוכח בלוויה שלו, והנה כאשר הגיעו לקבר, וכבר הכניסו את הנפטר לקבר, ולפני שכיסוהו בעפר, ניגשה האשה ועמדה על פתח הקבר ואמר בקול " ה' עד היום האהבה שלי הייתה מחולקת לשניים, חצי לך וחצי לילד הזה, כעת הילד מת, ועכשיו כל אהבתי נתונה אך ורק לך". וכל השומעים רעדה אחזתם וכולם געו בבכיה נוראה נוכח המחזה שראו ושמעו. הסביר הח"ח לבתו תיראי איך אישה פשוטה התנהגה כאשר חרב עליה כל עולמה. וכל מה שהיה לה בחיים היה הילד הזה. וברגע הנורא שהיה מאבדת אך בנה. נתנה כל אהבתה לקב"ה. זהו עם ישראל ואת הכוחות האלו אנו ירשנו מאבותינו, מיעקב אבינו.
עוד פירש הרב צדקה זצ"ל, כי יעקב אבינו חשש שמא מרוב שמחה והתרגשות שהיו לו ברגעים הראשונים של הפגישה ימות הוא חס ושלום. ולפיכך הקפיד לקרוא קריאת שמע כדי שתהיה מיתתו מתוך קריאת שמע.!
