פרשת תזריע
בפרשתנו מופיעה מצוות המילה: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". מהמילים "וביום השמיני" למדו חז"ל ש"אפילו בשבת" – מלים תינוק בשבת-קודש כאשר היום השמיני ללידתו חל ביום השבת. יש עוד מצוות הדוחות את השבת, כמו קרבנות ציבור. אף שאסור לשחוט ולשרוף בשבת, התורה מצווה לשחוט את קרבנות הציבור ולהקריבם על המזבח בשבת-קודש. אך שם מדובר בעבודת המקדש, וזה גם צורך הציבור. לעומת זה, מצוות המילה איננה עבודת מקדש והיא מצווה של היחיד ולא של הציבור, ובכל-זאת היא דוחה את השבת.
הדבר מעורר שאלה: הלוא יש כלל: "אין אומרים לאדם חֲטָא, כדי שיזכה חברך", וכאן המוהל עושה פעולות הכרוכות בחילול שבת (חיתוך בשר והוצאת דם) כדי לזַכות את התינוק! יתרה מזו: המוהל הוא אדם בוגר, המחוייב במצוות, ואילו הנימול הוא קטן שלא הגיע לחינוך. מדוע אפוא יעשה המוהל מעשה של חילול שבת בשביל מילת תינוק, ובפרט שאפשר למול אותו גם לאחר השבת, ולפיכך כל הפעולה של חילול השבת נועדה רק כדי שמצוות המילה תהיה ביתר שלמות, ביום השמיני?
הנחיצות למול מיד ביום השמיני ולא לדחות את המילה נובעת מכך שבעת המילה מתחילה הנשמה האלוקית להיכנס לגוף האדם. הנפש האלוקית היא נצחית, ואצלה גם יום אחד הוא נצח. לכן אין לדחות את המילה אפילו ביום אחד. כדי לפעול שהנפש האלוקית תיכנס בגוף של יהודי נדרשת מסירות-נפש. אמנם איסורי שבת הותרו לצורך המילה, אבל המוהל יכול לחשוב לעצמו, למה הוא צריך להיכנס לעניין הזה ולעשות פעולה שבדרך-כלל אסורה בשבת. האב חייב למול את בנו, אבל למה לאדם אחר להיכנס לזה? על כך אומרים לו, שהמילה כרוכה במסירות-נפש.
במילה מתגלה עצם מהותו של יהודי, שהיא למעלה אפילו מהתורה. לכן גם המוהל נדרש למסור את נפשו, ברוחניות, ולעשות מעשה שבמצב רגיל הוא חילול שבת, כדי למול את התינוק. ומוהל שאינו מוכן למסור את נפשו כדי למול בשבת, אינו יכול למול גם ביום חול. כי על-ידי המילה נכנסת לגוף התינוק הנשמה האלוקית, הקשורה עם הקב"ה קשר עצמותי, שלמעלה גם מהתורה, ודבר זה אפשרי רק אם התכונה הזאת נראית גם אצל המוהל הבא למול את התינוק, שגם הוא מוסר את נפשו ומוכן לעשות את המילה אפילו ביום השבת, וכך גם הילד יגדל להיות יהודי של מסירות-נפש ויהודי שמח. (תורת מנחם כרך ב)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
