פרשת "ויחי"
"יהודה אתה יודוך אחיך" [מט-ח]
כל המודה במעשיו זוכה לחיי העולם הבא
ידוע שכרו הגדול של יהודה על שהודה במעשה תמר, ואמרו מקרא זה: "יהודה אתה יודוך אחיך". לא אמרו, אלא כנגד צדיקים שכובשין את יצרם ומודים במעשיהם, שכל המודה במעשיו זוכה לחיי העולם הבא, שנאמר: "זובח תודה יכבדנני" [תהילים נ-כג]. וכן אתה מוצא ביהודה שהודה במעשה תמר, אמר לו הקב"ה: אתה הצלת תמר ושני בניה מן השריפה ואת יוסף מן הבור וכו', חייך שאני מציל מבניך!. הנה ראינו שכרו הגדול של יהודה בשני העולמות, על שהודה במעשה תמר, ולכאורה תמוה: וכי יכל יהודה שלא להודות?! והרי רוצח גמור של שלוש נפשות ייחשב, ומי הוא זה אשר מלאו לבו לרצוח ג' נפשות כשהוא יודע שהוא אשם וקל וחומר בן בנו של קל וחומר כשנפשות האלו הם כלתו ושני בניו, ששלו הם. ואם קיבל שכר על הודאה זו, על כן שעמד בניסיון קשה שלא להודות, ואנו תמהים, וכי מה היה יכול לעשות?
כך שואל הרה"ג שלום מרדכי שבדרון זצ"ל ודבריו מובאים בספר "לב שלום", ומתרץ: שיהודה היה יכול לעשות חשבונות!!! שהן אמת אם לא אודה, יהרגו שלוש נפשות, אך מאידך, אם אודה יהיה כאן חילול ה'. סיבות רבות יכולות היו לעלות בלבו של יהודה, ועל ידו היה יכול להגיע למסקנה כי לא רק שלא צריך היה להודות, אלא שפשוט "אסור" היה לו להודות…
ובמה שנוגע לרציחתם של החפים מפשע, אפשר היה "להסתדר" עם הענין בצורה אחרת. יהודה שהיה אב בית דין, היה מכריז שלאור הנתונים החדשים שהגיעו לביה"ד, החותמת והפתילים, התערער יסוד הפסק, והוא מבקש פרק זמן של המתנה לפני ההוצאה לפועל, שהוא – שריפתם של הנידונים, כדי להתבונן מחדש בעניין ובינתיים היה טורח למצוא אמתלאות שונות וספקות מחודשות, בכדי לערער על הפסק. ומחוסר וודאות היה פוסק לפוטרה משריפה! ובכך יקויים שני הדברים: גם הם לא יישרפו חינם, וגם הוא לא יספוג בזיונות, והכל יבוא על מקומו בשלום…
ואולם, יהודה אינו עושה חשבונות אלו, אלא מיד קם ומודה, רואה הוא את הסימנים ומיד מודה ומכריז בקול "צדקה ממני"!
נקל להבין את הבושה הנוראה שהביא יהודה על עצמו באותם רגעים כשעמד והכריז "צדקה ממני" ולמה עשה כן? מפני שזהו כוח האמת! לא בדרכים עקלקלות! להיות ישר וכנה עם עצמו, לא להיות אחד בפה ואחד בלב, ולאומרה תיכף ומיד ללא כחל ושרק, להודות לגמרי, ומיד!
בספר "מראש צורים" לרב משה רייס שליט"א מבאר זאת היטב: צעדו של יהודה היה יותר מסתם מעשה טוב ונאה, ההודאה בכישלון דורשת מן האדם הרבה כוחות נפש, אולם המשמעות העמוקה של הודאה זו היא, שהמעשה העגום שאירע, לא פגם באישיותו, אמנם באותה שעה היה יהודה במצב של שכיבה, שלא במלוא גובה שיעור קומתו, אולם גם שכיבה זו היתה כארי. האריה גם שהוא רובץ, בשום פנים אי אפשר לטעות ולהחליפו בכל בעל חיים אחר, גם אז הוא בולט כמלך החיות.
כך ביאר "השפת אמת" משמו של "בעל חידושי הרי"מ", כי כוחו של יהודה, אפילו בשעת שפלות, כשהוא שוכב, הוא כארי ולביא, שכן היה במעשה תמר, שהודה ולא בוש. יש לך אדם שכישלונו מפילו לזרועות הייאוש, ומכאן ואילך כולו כנחתם בחותם הכישלון. אצל יהודה היה המצב שונה, הוא לא הניח לירידה הזמנית שתכתיב את מהלכיו הבאים. יהודה השכיל להתנער מהמעידה, הודה בחטאו וביקש לפתוח דף חדש. יש מי שכישלון חד פעמי גורם לו להתמוטטות מוחלטת, החטא אינו מטופל על ידו כיאות ועלול להטותו כליל מן המסילה ולהורידו במורד.
סגולתו של יהודה בלטה בעובדה שידע להתעלות מעל כישלונו ולהישאר בבחינת ארי ולביא.
אולם, לא זו בלבד שהכישלון לא הנמיך את קומתו של יהודה, אלא שדווקא ממנו הוא הוסיף תעצומות לעבודת הבורא, הכישלון עשוי להיות לאדם ספר מוסר חי, שיוכיח לו מה עלול לקרות, באם לא יהיה עירני מספיק, יצרו יתגבר עליו. יהודה הוכיח במעשיו כי אפשר להפוך ירידה למנוף לעליה וכי גם במצב של שכיבה, ניתן להתנהג כארי.
על שום מידתו זו של יהודה, זכה לנזר המלוכה לעד, ובגללה הוא גם זכה ששמו הפך לסמל ההיכר של עם ישראל, ואמנם כשם שנאמר על יהודה כי: "כרע רבץ כארי", כך חזה בלעם על כלל ישראל: "כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו" [במדבר כד-ט].
כמי שקרויים בשמו של יהודה, מצווים אנו – לאמץ לעצמנו את מידותיו התרומיות של יהודה, שהרי כאמור, כל כישלונו לא היה אלא בשבילנו, ללמדנו שנוכל להתעלות גם אם נפלנו. אף עיקרון זה כלול במאמרו של יהודה בין תימא: "הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים" [אבות ה-כ].
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
