פרשת 'אמור'
" ויאמר ה' אל משה אמֹר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו "(כא, א)
לאחר שציווה הקב"ה את כלל ישראל לא לטמא את הנפש במאכל האסור כמבואר בפרשת שמיני, וכן פירש תורת האדם היינו טומאת הנידה ופרטיה בפרשת תזריע, וכן להיות פרושים מן העריות כמבואר בפרשת קדושים, בא הכתוב וכפל הלשון 'אמור' 'ואמרת' כדי להוסיף קדושה וטהרה לכוהנים שהיו משרתים בקודש פנימה, שהרי אין חביב לפני הקב"ה יותר מן הטהרה(מדרש חדש). וחז"ל הסבירו זאת כך: משל לטבח שהיה נכנס ויוצא לפני המלך. אמר המלך: גוזר אני עליך שלא תראה את המת כל ימיך, מפני שאתה נכנס ויוצא ורואה פני, שלא תטמא את פלטרין(ארמון) שלי, כך גזר הקב"ה הוא על הכוהנים הנכנסים לבית המקדש,
שלא יטמאו למת(תנחומא א).
וזה שכתוב: 'לא יטמא בעמיו' היינו חל איסור לכוהנים ואף על לילדיהם, אף ע"פ שלא הגיעו לגיל חינוך,לִטָּמַּא בטומאת מת שכן הוא אבי אבות הטומאה, ולכן גם אסור להם להיכנס לבית החיים. והאיסור הוא בזמן שיש למת קוברין ואם אין לו קוברין או שמדובר בקרוביו היינו אמו, אביו, בנו, אחיו ואחותו כמפורטבמדרש, רשאים להתעסק בקבורתו. ועל זה דרשו חז"ל אמירה ראשונה – למת מצוה יטמא, והשנייה –לאחרים לא יטמא(יל"ש, סימן תרכו).
והיום שלצערנו הרב, בעוונותינו הרבים טרם נבנה בית המקדש, עדיין שייכת פרשה זו בכוהנים, כמובא במדרש: מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקב"ה זכה וניתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות(ויק"ר פכ"ו, ו'). וזה שאמר בני אהרן כדי שילמדו וידעו שיש להם יחוס גבוה עד אהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה(אבות א, י(:. כי אהבת הבריות מעידה על יראת שמים טהורה.
והראיה לכך, היינו שאינה זזה ממנו ומבניו לדורי דורות, היא ברכת כוהנים כלומר שבעת חזרת השליח ציבור עולים הכוהנים ומברכים את הציבור באהבה. ואפשר שהטעם לכך הוא שהכוהנים הם משרתי הקודש אשר יונקים קדושה מהמקור העליון ומעבירים אותה לעם ישראל בעת ברכת כוהנים. והם בבחינה(ברכות כב(:
דברי תורה שאינם מקבלים טומאה שהרי ידוע שהם מורי התורה והמקור להפצתהּ לעם, שנאמר (מלאכי ב): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" וגו'. ואם כך, ראויים הם להיות בקדושה וטהרה יותר משאר העם שכן בזה יישמר המקור האנושי עד סוף כל הדורות.
ומובא במדרש כל מקום שהוא אומר: 'ויאמר' 'ויאמר' – צריך להידרש(ויק"ר פכ"ו, ח') ובסייעתא דשמיא נדרוש את חלקנו לעניין זה. עיננו רואות ולא זר כמה קשה לחנך את ילדינו לתורה ומצוות ובפרט בדורנו שקיימת התפשטות החומר בכל מקום ובכל עת. והשאלה הנשאלת כדת מה לעשות?
ונראה שאפשר ללמוד יסוד גדול בחינוך ע"פ מה שאמרו חז"ל(יבמות קיד):"אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים". וראיתי שמובא בשם הרב מרדכי אליהו זצ"ל כך: יש שדייקו בלשון רש"י מזה שכתב "להזהיר גדולים על הקטנים", ולא כתב "להזהיר גדולים את הקטנים", משמע שהתכוון שהגדולים משפיעים "על" הקטנים, וביאור המילה "להזהיר" אינו מלשון "אזהרה" אלא מלשון "זוהר", כמו "מזהירים כזוהר הרקיע",
והביאור הוא, שהגדולים צריכים לשדר בהתנהגותם "זוהר" ו"אור" ולהוות דוגמא אישית שיילמדו הילדים ממעשיהם, ויגדלו על אדני התורה והיראה. עכת"ד. ואם נדייק מדברי הרב נבין שכל החינוך תלוי בהתנהגותנו היינו לא רק הדרך שאנחנו הולכים לקיים המצוות
בהתלהבות וחשק גדול עד שפנינו זוהרים כזוהר הרקיע אלא גם הדרך שאנחנו משדרים לילדינו את המסר בפרט שהתנהגותם אינה כנדרש. כבר בדורות הקודמים, קל וחומר בדורנו, רואים ממש שאין הדרך של מכות ואפילו צעקות מועילים בחינוך הילדים אלא ההפך מסתבר – גורעים. נמצא שאין המטרה מושגת. והנה ידוע, היכן שכתוב בתורה 'דבר' לשון קשה והיכן שכתוב 'אמור' לשון רכה כמו שפרשו חז"ל(שבת פז:)
על הפסוק(שמות יט):"כה תאמר לבית יעקב" – בלשון רכה. וזה שכתוב בפסוק 'אמור' 'ואמרת' היינו במצב שילדינו לא מתנהגים כראוי אל לנו לדבר אתם קשות ולפגוע ברגשותיהם בדרך לא דרך אלא להסביר להם בלשון רכה, וזה 'אמור' הראשון . ואם נראה שאין שינוי בהתנהגות של הילד אסור לנו להיגרר לוויכוח אלא לשדר שוב לילד בצורה ברורה שלא משתמעת לשתי פנים ולא נוותר על נפשות ילדינו כמו שדרשו חז"ל צריך אדם להיטפל בבנו עד י"ג שנה(מ"ר פס"ג, י). אך נזכור שגם אמירה זו צריכה להיות בלשון רכה. וזה שחזר וכפל 'ואמרת' בעבור להדגיש כי שעל מנת שהנפש ובכללה גם הילדים לא טמא בעמיו היינו לא
יגדלו על אדני התורה חס ושלום יש להעביר להם את המסר בלשון רכה כנ"ל וע"י כך הדברים ייכנסו ללב הילדים בע"ה כמו שכתוב "לשון רכה תשבר גָּרֶם"(משלי כה:). ואפשר שרמזו במילה להזהיר היינו "זוהר" על מה שנאמר על התנא האלוקי הקדוש רבי שמעון בר יוחאי שחיבר את ספר "הזוהר": כי לא תשכח מפי זרעו היינו שאם נשמור את ילדינו בדרך הנ"ל, התורה לא תשכח מפינו, ומפי זרעינו ומפי זרע זרעינו עד עולם, אכי"ר.
הרב רפאל טטרוא הי"ו מירושלים
