פרשת 'כי תבוא'
פרשת כי-תבוא, לעולם תהיה הפרשה הלפני אחרונה בה יקראו בתורה בטרם תסתיים השנה. בפרשה בין היתר מובאות הברכות והתוכחה שנאמרו על ידי השבטים על הר גריזים ועל הר עיבל. אם נשים לב, גם הפרשה שנקראת לפני חג השבועות, שהיא פרשת בחוקותי, גם שם מובאים דברי תוכחה קשים באם עם ישראל לא ישמעו למצוות ה' ולחוקותיו. הסמיכות הזאת של שתי הפרשיות הללו לפני שני חגים כה חשובים, פרשת בחוקותי לפני חג שבועות-חג מתן תורה, ופרשת כי-תבוא לפני ראש השנה, מלמדת אותנו כלל חשוב. הסמיכות הזאת אומרת לנו כי 'העונשים' והתוכחה הם לא כלי לייסר את האדם, אלא לטהר ולזכך אותו. כפי שאנו אומרים בסליחות: "כי לא תחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה".
באגרת התשובה מסביר בעל התניא והשו"ע רבי שניאור מליאדי, כי התשובה שהאדם עושה היא בדוגמת כיבוס בגד מוכתם. החטאים יוצרים כתמים על הנשמה, והתשובה באה למרק ולחטא את הכתם, ובכך להחזיר את האדם למצב הנקי שהיה קודם החטא.
מכאן, שאין הקב"ה חפץ בייסוריו של האדם, אלא בכדי לטהרו ולנקותו מכל סיג ופגם. לכן, גם כשהאדם חוטא חטאים חמורים חלילה, נותן לו הקב"ה אפשרות להחזיר את המצב לקדמותו. אמנם, סוף כל סוף צריך האדם להתייגע בשל כך. שכן בתשובה עצמה ישנן דרגות. יש תשובה מאהבה, שהיא הדרגה הנעלית יותר והיא הופכת את הזדונות לזכות, ובכך היא מועילה גם לחטאים חמורים ר"ל. ויש תשובה מיראה, שהיא אמנם דרגה נחותה יותר, אולם גם היא מועילה ויכולה להפוך את החטא שהאדם עבר בזדון לשגגה.
הגמרא בסוף מסכת סוכה בדף נו, מספרת על מרים בת בילגה שהיתה ממשפחת כוהנים מיוחסת, שהמירה דתה ונישאה למצביא יווני גוי. בעת הפריצה של היוונים למקדש, הגיעה מרים בת בילגה לרחבת העזרה, חלצה סנדלה מעל רגלה והכתה על קרן המזבח בשאלה: מדוע אתה המזבח לא מגן על עם ישראל? מסיפור זה לומדת הגמרא את הלימוד שכמו שאוי לרשע ואוי לשכנו, ובגלל מעשיה של מרים בת בילגה נענשה כל שושלת המשפחה המכובדת, כך גם לומדת הגמרא שטוב לצדיק וטוב לשכנו. רש"י במקום מסביר, שמכיוון שגדולה מידה טובה ממידת פורענות פי חמש מאות, היחס הזה הוא דו סטרי, ואין ה' נשאר חייב על טוב שיהודי עושה.
הרבי מליובאוויטש הסביר בהדרן שערך על מסכת זו בשנת תשל"ה, שכאן אנו מוצאים דבר חידוש, על פי מה שאומר הנביא צפניה: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ואפקוד על כן אפקוד עליכם את עוונותיכם". שמכיוון שהקב"ה הוא תכלית הטוב בעולם, ממילא הוא רוצה להיטיב עם היהודי, ולכן הוא בא אליו בטענה על עבירות שעשה ומעניש אותו על כך. העונש, הוא לא לייסר, אלא זהו דווקא מצד חביבותו של היהודי, העניין נוגע להקב"ה בעצמו. בדוגמת אמרתו הידועה של רבי חנניה בן עקשיא שאמר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות".
מהסיפור הזה בגמרא אנו רואים שאפילו שמרים בת בילגה היתה מרוחקת מיהדותה, מה שהפריע לה הוא: מדוע המזבח לא מגן על עם ישראל בעת צרתו? מכאן אומר הרבי, שהיהודי בעצם מהותו הוא מחובר לה' יתברך ואיננו יכול לחטוא, מכיוון שהוא איננו רוצה להיפרד חלילה מה' יתברך. איך בכל זאת אנו רואים שלצערנו כן ישנו מושג של חטא בעולם? אלא שצער הגלות, בהעלם והסתר שנכפה על היהודי בעצם הגלות, היא זו שמכסה על נשמתו בצורה עבה וגסה שמביאה אותו לחטוא. מצד עצמו, היהודי גם בעת החטא הוא במצב "היתה באמנה איתו", והוא מיד עושה תשובה ומתחרט על כך בפנימיות לבבו, אולם, ההעלם וההסתר של הגלות הם אלו שדוחפים אותו לחטוא.
לא לחינם פרשה זו באה בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. חודש אלול, זהו חודש מסוגל ומיוחד לחשבון נפש ולהתייעלות. בדוגמת בעל עסק שמחשב מעת לעת את הוצאותיו והכנסותיו ובכך הוא לא רק מקבל תמונת מצב אמיתית על העסק שלו, אלא גם מוצא את הפגמים והדברים שעליו ליישם ולייעל בכדי שהעסק שלו ימריא למעלה, כך גם האדם מצווה בחודש אלול לערוך חשבון נפש נוקב על סך פעולותיו בשנה החולפת, ולתקן את הראוי לתיקון, ובכך נזכה לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב נראה ונגלה.
הרב הרצל קוסאשוילי הי"ו מלוד
