פרשת 'שמיני'
פרשת שמיני מתחילה בתיאור הדברים שנעשו ביום השמיני למילואים. לאחר שבעת הימים הקודמים, שבהם הקימו ופירקו את המשכן בכל יום, הקימו אותו סופית ביום השמיני, ואז החלה למעשה עבודת המשכן.
אחד הביטויים לקדושתו המיוחדת של היום הזה היה באש שירדה מן השמים ואכלה את הקרבנות שהעלו אהרון ובניו "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם". זה היה אחד הרגעים הגדולים והנשגבים שמבטאים את מעלתו של היום השמיני.
בהמשך הפרשה מסופר על מיתת נדב ואביהוא, שני בני אהרון. סיבת מיתתם מוסברת בדרגה הגבוהה שבה עמדו, בתשוקה עצומה של הנפש אל הקדושה האלוקית האין-סופית, עד שתשוקתם זו הביאה אותם לידי 'כלות הנפש'. מוסבר בחסידות שזה שנכנסו שתוי יין למקדש אינם כפשוטם של דברים שהגיעו למצב של הוללות וליצנות ח"ו, אלא ידוע בהקדים שהיין מרחיב דעתו של האדם, והשכל לא תופס מקום בשעה זו ואז ניתן לגלות ביתר שאת את כוחו וגבורתו של הקב"ה, כמו שהיא בדרגא הנעלית שלמעלה מהשכל , רק שאז מרוב הגילוי העצום הגוף הגשמי לא יכול לקבל בתוכו את אותם גילוים, ואז הנפש עולה ומתנתקת מהגוף.
אם כך נשאלת השאלה למה נענשו הרי הם רצו להתעלות לדרגות גבות יותר?
והתשובה לזאת מכיוון שהקב"ה רצה שהאדם יעבוד אותו דוקא בעולם הזה הגשמי והמוגבל ואיתו ביחד להגיע לדרגות הגבוהות, כי אם הקב"ה היה רוצה שיהיה קל לעבוד אותו הוא לא היה צריך להוריד את הנשמה לעולם, הנשמה מצד עצמה היה לה טוב בגן עדן וכל סיבת ירידתה, לפעול שגם בגוף הגשמי יהיה משיכה לאלוקות, ולכן במעשה נדב ואביהוא עברו על רצון הקב"ה לפעול דוקא בעולם .
(ע"ד זה מצינו בגמרא ש'רבה' הזמין את ר' 'זירא' לסעודת פורים ומתוך שהיו שתוי יין קם רבה ושחט את ר' זירא, כיצד יתכן שצדיק כרבה יגיע למצב של שכרות עד כדי כך שישחט את ר' זירא, אלא ודאי שכמו שמצינו לגבי נדב ואביהו ,לא שחט אותו בידים אלא ע"י שתית היין התרחבה דעתם מעל השכל ונגלה לו לרז ירא גילוים נעלים, והגוף שלו לא יכל לעמוד בזה).
דבר זה ממחיש את המעמד הנעלה של עם-ישראל באותו יום שמיני למילואים, עד כדי כך שהיה צורך להזהיר מפני מצבים של 'כלות הנפש', מרוב תשוקה וצימאון לאלוקות.
והנה, באותה פרשה ממש, מתחילה התורה לפרט את הבהמות הטהורות והטמאות, ועד שהיא מגיעה לאיסור אכילת שקצים ורמשים, אדם המסוגל לאכול שקצים ורמשים נמצא בדרגה נמוכה מאד וגם על-פי השכל האנושי הם דברים מאוסים. אם יש צורך להזהיר על כך, הרי שזו הוכחה שמדובר באנשים שנמצאים בדרגה נחותה ביותר. נשאלת אפוא השאלה, כיצד ייתכן שאזהרה זו על אכילת שקצים ורמשים באה בהמשך ישיר לתחילת הפרשה, שבה מסופר על המעמד הקדוש והנעלה שבו עמדו בני-ישראל?
אלא דבר זה נועד ללמדנו על חשיבותה של קבלת-עול. לכאורה, קבלת-עול נחוצה כשעומדים בדרגה נמוכה, כשאין לאדם אהבת-ה' וצימאון לדבוק בו, ואילו כשאדם מגיע לדרגה גבוהה בעבודת-ה', אין לו צורך בקבלת-עול. באה התורה ומלמדת אותנו, שקבלת-עול היא יסוד ושורש כל העבודה, ואדם נזקק לקבלת-עול גם כשהוא עומד בדרגה העליונה ביותר.
אסור שעבודת-ה' תתבסס אך ורק על הבנה ורגש, גם כשהם נעלים ביותר. הבסיס לכול הוא קבלת עול מלכות שמים. אם חלילה אין לאדם קבלת-עול, יכול להיווצר מצב, שמהדרגה העליונה ביותר ייפול ויתדרדר מטה-מטה, עד שיגיע לידי אכילת שקצים ורמשים חס-ושלום. לכן גם בדרגות הגבוהות ביותר דרוש היסוד של קבלת- עול, וזו הדרך לעמוד איתן במעמד הרוחני הנעלה ולא ליפול חלילה.
ר' אברימי מיכאלשוילי הי"ו מלוד
