שבת פסח
במדרש מתואר שבשעה בה החלו עם ישראל להתקרב לים סוף הם שמעו מאחור קולות מוכרים, וראו את מצרים רודפים אחריהם ושועטים לעברם, עם מיטב החיילים שעוד איך שהוא נשארו להם בחיים. לא כל כך קשה לדמיין איזה חרדה אחזה בהם, לנוכח המראות והקולות הללו. נוסיף לכך את זה שמצדו השני עמד לו ים סוף, כך שהם היו סגורים ומסוגרים משני הצדדים, ללא שום יכולת לברוח ולהתחמק. כאן תכף ומיד נכנס הלב היהודי לפעולה, וישראל תפסו את אומנות אבותיהם וצעקו לקב"ה שיושיע אותם מהמצב אליו נקלעו. וכאן יש פס' שצריך להבין אותו. הקב"ה אומר למשה "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" (בשלח יד' טו'). לכאורה הדברים תמוהים, וכי מה רוצה הקב"ה שהם יעשו, האם הם יכולים להילחם איתם, הרי המקסימום הוא תפילה ואת זה הם עשו מכל הלב, א"כ מה פשר הדברים שיסעו להיכן.
אלא הסביר אחד הגדולים מהדור הקודם – בין עם ישראל לים היו עוד כמה פסיעות, והקב"ה רצה שהם יצמצמו את המרחק ויגיעו ממש עד לים, שיגיעו למצב של הגיעו מים עד נפש, ואז מהמקום הבלתי צפוי בעליל, בקו התפר שם ההרגשה היא כי כלו כל הקיצים, ומאז תפציע ותגיע הישועה. מכאן ואילך הקב"ה משתף את משה במה שהוא מתכנן לעשות, והסוף ידוע ומוכר – מצרים מוקפצים מוכים וחבולים במגוון אפשרויות, ועל בסיס יבשה רותחת כמתואר במדרשי חז"ל. למדנו כאן לימוד גדול.
פעמים רבות בחיינו אנו נתקעים ונעצרים, נראה כי אין עוד מה לעשות ולא שייך להיחלץ מהמצר אליו נקלענו. אך כאן לימדנו אבינו הרחום, כי אם אתה תעשה את כל מה שביכולתך ואת כל המוטל עליך, התוצאות לא יאחרו מלבוא. והמציאות מראה כי תחת מצבים של קושי, הקניינים הרוחניים של האדם (ואף הגשמיים) הם הרבה יותר עמוקים ורציניים ומקבלים משנה תוקף. ויש לכך כמה וכמה מקורות בחז"ל.
דוד המלך ע"ה היה אחד שכל חייו היו רצופים בקשיים ומהמורות. ייחוסו הכשר התברר לאחר תקופה ארוכה ומפרכת, ועד אז חשדו בו שהוא ממזר. מחמת הבושה ב"כבשה השחורה" שלפתע העיבה ואיימה על שלמות המשפחה, מינו אותו במכוון כאחראי על הצאן רחוק מכל אחיו, כדי שיהיה חשוף לסכנות חיות היער הטורפות, ובתקוה שיעלימו אותו ממפת העולם במהירות האפשרית. נוסיף לכך שאבשלום בנו רדף אחריו, מרד בו, וניסה ליצור מרד מדיני ולגזול את מושכות המלכות. שונאים רבים ומתנגדים רדפו אותו באובססיה בלתי רגילה. אך דוד נשאר חזק ותלוי באמונתו בבורא עולם. לתורתו של דוד הייתה מעלה מיוחדת "תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי".
דווקא הקושי הזה הוא שגידל ורומם אותו, מתוך כך הוא צמח והיה למי שכולנו מכירים. מי לא מכיר את ספר תהילים שכל יהודי רחוק כקרוב אוחז בו, ומעתיר בתחנונים לפני ה' על כל צרה שלא תבוא או קושי ברמה כזו או אחרת. וכי אחד שכל העולם הזה היה זמין לו כעל מגש של כסף, היה יכול לכתוב ספר מלא וגדוש בכיסופים וגעגועים לה' יתברך, אין זה אלא דווקא המקום הנמוך ממנו התחיל דוד הקנה לו את היכולת (כמובן עם עבודה עצמית בלתי מתפשרת) לראות את מה שאחרים לא ראו. וכפי שמסופר על גמד אחד שהתגורר בבני ברק בזמן החזו"א זצ"ל, ובאחת הפעמים הוא נכנס אליו ותינה בפניו את צערו על כך שמזלזלים בו וצוחקים עליו. נענה החזו"א ואצר לו אתה צודק והנני מבין את צערך, אך דע לך כי דווקא מהמקום הנמוך שלך אתה יכול לראות דברים שאחרים לא רואים. אם נשכיל לקחת נקודות שונות בחיינו בהם אנו מרגישים לא מוצלחים, או שהכל תקוע ללא שום נקודת אור באופק, ועם פרספקטיבה ופרשנות נכונה ניתן לכל התמודדות את המימד האמיתי שלה, ויותר מכן ננסה להתרומם ולהתאמץ, ניווכח כי יש חיים לאחר המוות ומכל נפילה או עצירה אפשר להתרומם הלאה ולהעפיל לפסגות.
הבעיה שלנו כפי שעומד על כך ר' יצחק הוטנר זצ"ל במכתב – שאנו רואים את גדולי אומתנו שהם כבר בצביונם וקומתם הרוחנית, ולא חווינו יחד עימם את הקשיים ואת הייאוש הטוטאלי, אך כבר לימדונו חז"ל "כי אין עומד על דברי תורה אלא מתוך שנכשל בהם".
יהי רצון שנזכה כל ימי חיינו לעלות ולהתעלות אמן.
הרב מיכאל מירון הי"ו מבית שמש
