פרשת 'ואתחנן'
בפרשת השבוע מופיעות המצוות של אהבת ה' והיראה מפניו. אהבת ה': "ואהבת את ה' אלוקיך", והיראה:"את ה' אלוקיך תירא". אלא שתי מצוות עשה שבהן חייב כל אחד מישראל.
ידוע השאלה, איך אפשר לצוות על דברים שברגש? אפשר לצוות את האדם לעשות דבר מה או לא לעשותו, אבל איך אפשר לצוותו לחוש תחושות, דבר שלכאורה אינו תלוי ברצונו – או שהוא מרגיש או שאינו מרגיש!
רבי מאיר לייבוש מלבי"ם: השיב: הקדים הקב"ה לאהוב את ישראל(הבוחר בעמו ישראל באהבה) וכבר מאליו האדם רגיל לאהוב את מי שאוהבו…(ממעיינות הנצח)
והגאון בעל "שפת אמת" השיב על כך, שהתירוץ נעוץ בקושיה עצמה. מזה שציווה ה יתברך "ואהבת" יש להסיק כי אכן יש בטבעו של כל אדם מישראל כוח שיכול לאהוב את הבורא, ואין צריך אלא לעורר את הכוח הטבעי הזה ולטפחו. ואכן זהו עצם המצוות של "ואהבת" – שתעשה את הפעולות הדרושות כדי לעורר את הכוח החבוי בקרבך, לאהוב את ה יתברך…
מצווה לחשוב
ההסבר לכך הוא (כפי שמובא בספרי החסידות), שהציווי הוא לחשוב ולהתבונן בגדולת ה', בדרך שתביא להתעוררות של אהבת ה' ויראתו בלב האדם,. התורה מצווה את האדם לאהוב את ה' ולירא מפניו, וכאשר טוען האדם, מה אעשה שאין בליבי אהבת ה' ויראתו- אומרים לו: עסוק והתבונן בגדולתו, ואז יתעורר בליבך האהבה אליו והיראה מפניו.
נמצאנו למדים, שבתוך המצוות על אהבת ה ויראתו כלולה גם החובה לדעת את גדולת ה'. זה ההסבר לכך שהרמב"ם מאריך בתחילת ספרו היד החזקה במעשה מרכבה ובמעשה בראשית, שכן ע"י הלימוד וההתבוננות בדברים אלה מקיים האדם את המצוות לאהוב את ה' ולירא מפניו.
רבינו הרמ"א בתחילת השו"ע כתב "שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול במעלות הצדיקים". דהיינו שכדי להגיע למעלות הצדיקים הוא ע"י ההתבוננות בשויתי ה' -דהיינו בגדולת ה'. ולכן תקנו לנו חז"ל לומר פסוקי דזימרה כל בוקר קודם ק"ש ותפילה, כדי שנתבונן בגדולת ה',ועי"ז נבוא לאהבת ה' וליראה ממנו, באמירת המילים ואהבת את ה' וכו'.
וכן לענין היראה, מוסבר בספרי החסידות שיש שני סוגי יראה כלליים א. יראה מחמת העונש, שאדם מפחד שאם הוא יעבור עבירה אז הוא יקבל על זה עונש על שעבר על ציוויו של המלך, לכן הוא נזהר ולא עושה את העבירה ב. והיא דרגה גבוהה יותר יראה מחמת הבושה: שהאדם מתבייש לעבור על ציווי המלך לא מפני שהמלך יעניש אותו אלא מחמת כבודו של המלך לא עובר על רצונו.
ומצינו במדרש תנחומא שלומדים יראת שמים משלושה, והם: אברהם, יוסף ואיוב. שהרי באברהם כתוב: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" ולמרות כל הצער והייסורים שהיו מנת חלקו ובפרט בעשרה ניסיונות שעבר, נשאר אברהם אבינו דבוק באמונתו. וכן ביוסף כתוב: "את האלוקים אני ירא", נתאר לעצמנו בחור בצעירותו מלא מרץ ורתיחת דמים, מנותק מסביבתו הרוחנית וממשפחתו הקדושה, ועם כל זאת נשאר ירא אלוקים ולא נע ולא זע מאמונתו וצדקתו. וכן באיוב מצאנו בו יראת שמים, שכן נאמר בו:"איש תם וישר ירא אלוקים וסר מרע", ולמרות כל הניסיונות והיסורים שהיו מנת חלקו, לא זז ממצוות הבורא ומיראתו, ללמדנו שאין דבר גדול מהיראת שמים.
מסופר על רבינו הקדוש אור שבעת הימים הבעש"ט זיע"א, שפעם אחת הלך בשדות העיר מעזיבוז ותלמידיו עמו. דיברו בסוד שיח שרפי קודש על התורה ועל העבודה והנה הגיעה זמן תפילת מנחה, והבעש"ט הקדוש ביקש מים לנטילת ידים לפני התפילה, כמבואר בהלכה בשולחן ערוך. נפוצו כל התלמידים על פני השדה לחפש מים אך אין, הכל יבש סגור ומסוגר וחזרו בפחי נפש לרבם. מיד נתכרכמו פניו, החלו לנחמו, שהרי עסקו בתורה ובתפילה ואונס גמור יש כאן, אך לא השפיעו מאומה על הבעש"ט. אמר להם להמתין שם והלך לבדו בין העצים, תלמידו בעל התולדות הקדוש זיע"א עקב אחריו בסתר, ומה ראו עיניו ושמעו אוזניו? את הלא יאומן! הבעש"ט הקדוש התחיל לבכות לה' יתברך, ואמר לו: "רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שמעודי לא עברתי על רצונך, עתה רצוני להתפלל לפניך ומים אין לרחיצת ידים, ואיך אעבור על ההלכה ולא אטול ידי לפני בואי לפניך, אנא ה' אם תיתן לי מים מוטב, ואם לא אנא טול את נשמתי והרגני נא הרוג, כי מה לי טעם לחיות בעולם ולעבור על רצונך?"והוא טרם כילה לדבר והגיע אחד התלמידים בריצה שמצאו מים נובעים מהאדמה, והלך הבעש"ט הקדוש ורחץ את ידיו והתפלל בשמחה, לאחר התפילה אמר לתלמידו בעל התולדות, איך לא ראה את המים לפני כן? אך תלמידו ידע היטב מהיכן באו המים, והמעין הזה נובע עד היום בעיירה מעזיבוז ואפילו הגויים הערלים קוראים לו מעיין הרבי, ורבים נוסעים לשם לשתות מהמים שנעשו מתפילתו הטהורה של הבעש"ט.רואים אנו מה גדול כוחה של יראת שמים טהורה.
ויהי רצון שנזכה לעשות רצונו כרצונו מתוך אהבה ויראה ומתוך התבוננות בגדולת ה'. בברכת שבת שלום ומבורך.
הרב יוסף יצחק מרילאשוילי הי"ו מחולון
