פרשת וישב
"כל אחד והתפקיד שלו":
מעשה שהיה בין תלמיד ישיבת סלבודקא לבין ראש הישיבה הלא הוא הסבא מסלבודקא.
וכך היה המעשה, חודש אלול היה כבר בעיצומו, הימים הנוראים בשער ולפיכך בא לו התלמיד אצל רבו ושאלה בפיו. "הנה בעיירתי אי שם במעמקי ליטא ציבור קטן של מתפללים יש שם אולם בעל תוקע אין ביניהם, ועל כן שאלתי היא מה עלי לעשות"?
"מה השאלה" הפטיר הסבא "וכי עלתה על דעתך להשאיר את הציבור ללא תוקע"?
"אבל מה אעשה בימים הנוראים בין בעלי הבתים, רחוק מן הישיבה, רחוק מרבותיי"?
"ומה תעשה" פונה שוב הסבא לעברו "כשעיירת מולדתך תישאר ללא תוקע בשופר"?
השיב התלמיד "כלום לא תיעצר עלייתי במשך החורף הבא, ואולי אף במשך השנה כולה"? "הרי הכול באים אצל הישיבה לקראת הימים הנוראים ואני אסע הימנה"?
"הכול יפה ומובן" אמר הסבא "ובכול זאת איך ימלאך לבך שלא להתחשב עם הוריך, ידידך, מכריך ועיירתך להשאיר את כולם ללא תקיעת שופר"?
כששמע התלמיד את כול זאת נסע בלב כבד אל עיירתו עשה את הדרוש ותקע בשופר עבור כול הנוכחים.
לאחר החגים חזר התלמיד לסלבודקא ובא אצל רבו לומר לו שלום ומה רבה הייתה פליאתו כשהשיב הסבא לתלמידו שלום בקרירות ובשפה רפה.
לא ידע התלמיד את נפשו על מה ולמה מרחקו רבו? רגיל היה להיות בין המקורבים, ואילו כעת משחזר לישיבה אין פני הסבא כתמול שלשום.
עברו ימים, שבועות, ואולי חודשים ופעם בהזדמנות הרהיב התלמיד עוז, פנה אל רבו ברטט וביקש לדעת מדוע הגיע לו ככה.
"מדוע מרחיקני רבי, מה ועל מה הגיע לי ככה"?
השיב הסבא "מה? וכי אין מר יודע, עדיין אינו מבין? הלא נסע מכאן מר לימים הנוראים, הכיצד יתכן? ועוד בימים הנוראים"?
נדהם התלמיד ובחצי פה ניסה לשאול, "הלא שאלתי וחזרתי ושאלתי וכל כך קשה היה לי הדבר, ואילולי דבריו של רבינו לא הייתי נוסע".
והסבא בשלו, "איך ניתן היה לעזוב את הישיבה בימים כאלו"?
פנה התלמיד לאכסנייתו נזוף וכאוב וניסה לרדת לסוף דעת רבו, עד שהבין.
שני הדברים אמת הם, וודאי שאין להשאיר עיירה ללא בעל תוקע, כי אין ספק שיש להתחשב בקרובים, בידידים, ובמכרים, ואף על פי כן לא יתכן פשוט לא יתכן לעזוב את הישיבה, את ההשראה, את הסבא, ואת שיא הקדושה בפרט בימים הנוראים.
נכון שעשה התלמיד מעשה טוב ונעלה של חסד מאין כמותו, אולם זאת היה לדעת שנתן לו הקדוש ברוך הוא ניסיון שכביכול רק הוא זה שיכול לתת את המענה לצורכי עיירתו. אך על התלמיד היה להבין שמנסהו ה' לדעת האם עומד הוא בניסיון ומבצע תפקידו ונשאר בישיבתו, ובדבר עיירתו צריך היה לסמוך על הקדוש ברוך הוא לפי שהרבה דרכים למקום.
בפרשתנו בפרק ל"ט פסוק ו' כתוב "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה".
כותב על כך רש"י "כיון שראה עצמו מושל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו"
כשהעניק יעקב אבינו ליוסף את כתונת הפסים מינה את יוסף למלך על אחיו, ולפיכך הוצרך לנהוג בגינוני מלכות כסלסול שערותיו וכו' כיאה למלך, וכפי שנאמר בישעיה פרק ל"ג פסוק י"ז "מלך ביופיו תחזינה עיניך".
ואף כשירד לשפל המדרגה כשהורידוהו אחיו לבור ומכרוהו לעבד ידע יוסף שיד ה' בדבר, והנה הגיעה השעה והובל לבית פוטיפר הקרוב למלך פרעה, והתחיל מסלסל בשערו על מנת לנהוג בגינוני המלכות לפי שהרגיש שקרבה ובאה.
זאת עלינו ללמוד מיוסף הצדיק שלכל אדם ישנו תפקיד בבריאה, והמאמין יודע שגם שבאים על האדם ניסיונות הסותרים תפקידו כדוגמת התלמיד שנזקק לצאת מן הישיבה, וכדוגמת יוסף הצדיק שנמכר לעבד שזהו ההיפך הגמור מתכליתו שאמור הוא להיות מלך אל ייאוש, אם מאמינים ביעד ובתפקיד זה יבוא, והשאר הכול ניסיון.
שבת שלום.
הרב יצחק אדרת הי"ו מבני ברק
