פרשת ויקהל פקודי
על הנאמר: "ויקם משה את המשכן" (שמות מ, יח). יש לשאול, הרי בשולחן ערוך חו"מ (סי' ח ס"ד) נפסק: וּמִצְוָה עַל הַצִּבּוּר לִנְהֹג כָּבוֹד בַּדַּיָּן, וְיִהְיֶה אֵימָתוֹ עֲלֵיהֶם. "וְגַם הוּא לֹא יִתְבַּזֶּה וְלֹא יִנְהֹג קַלּוּת רֹאשׁ לִפְנֵיהֶם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּתְמַנֵּה אָדָם פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר, אָסוּר לוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּזֶּה בִּפְנֵיהֶם". וְקַל וָחֹמֶר שֶׁאָסוּר לוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת בִּפְנֵי רַבִּים. ע"כ. ומאחר שאסור לעשות מלאכה בפני שלושה, איך העמיד משה את המשכן, שמסתמא זה היה בפני רבים, והרי אסור לעשות מלאכה בפניהם? תמיהה זו התעוררה בגמ' בקידושין (ע.) בסיפור על רב יהודה, שהגיע להתדיין לפני רב נחמן. והוא ראה אותו בונה מעקה. וכששאלו, מדוע אינו חושש משום הדין שאין לפרנס לעשות מלאכה וכו', השיב לו: "פורתא דגונדריתא הוא דקא עבידנא" [מעט מהמעקה אני עושה]. ע"כ.
והנה בספר המקנה (בקידושין שם) הוכיח משני הדוגמאות הללו, שכשעוסקים במצוה, אין זה נכלל בכלל האיסור לעשות מלאכה. והוסיף להתפלא על הפוסקים, מדוע לא הביאו מכאן, שאם עושה מצוה מותר. ע"ש. ונראה ליישב השמטת הפוסקים, הן מהמקרא שבפרשתנו, והן מהגמ'. ונתחיל מזה שמשה הקים את המשכן, שאין מכך ראיה לפחות משני טעמים. שמה שעשה זאת משה בעצמו, היינו כמו שציטט רש"י (שמות לט, לג) מהתנחומא, שלא היה מי שיקים את המשכן חוץ ממשה. והביא עוד, שמשה רק התחיל, ורוב הקימה היתה ע"י נס. ע"כ. וא"כ כבר אין ראיה מזה כלל. ולעולם יש לומר, שגם במצוה יש בזיון, ואין לעשותה בפני רבים. שוב ראיתי שכן דחה בספר חלקו של יוסף (או"ח סי' רנ). ותאזרני שמחה בהיותי בר מזלו בדבר הזה (ע' ב"ב יב:). ועוד יש לומר, שלא מפורש שמשה עשה זאת בפני שלושה, וא"כ אי אפשר לבנות מכאן היתר בדבר מצוה. ומהגמ' בקידושין יש לדחות, משום שבגמ' לכאורה מוכח דלא כפירושו. כי לשון הגמ' מורה בעליל, שכל מה שהיה מותר לו, זה משום שהוא עשה "מעט" מהמעקה, ואין זה נקרא בכלל מלאכה האסורה, כי לא נתפס בעיני ההמון כזלזול, כשמדובר בדבר מועט שכזה. [וכן נראה במאירי שם]. ואם כדבריו, היה לו לרב נחמן לומר שהוא עוסק במצות מעקה. [וזה כנראה גם התשובה למה ששאל אותו רב יהודה אח"כ, מדוע הוא תפס לשון "גונדריתא", ולא מעקה. אלא, שרב נחמן ענה לו מצד המלאכה, שלא חשובה, ולא מצד מצות מעקה]. ועוד קשה לשיטתו, מה החילוק בין רב למעט, שאם ההיתר הוא משום מצוה, גם כל המעקה יהיה מותר לו לעשות. ומה שבאמת אין בזה היתר משום עוסק במצוה, יש להסביר על פי דברי הרוקח (בסי' שסו) בטעם שאין לברך על המעקה, כי גם הגויים מצווים לעשותו, וממילא אין ניכר שעוסק במצוה. [וכעין זה פירש ערוך השולחן ביו"ד (בסי' רמ ס"ד) על כל מצוות שכליות, שלא מברכים עליהם, כגון צדקה, וכדומה. וכיוצא בכך כתב השדי חמד (במערכת יום הכיפורים אות ג) להסביר, מה הטעם שלא מברכים על האכילה בערב יום כיפור]. ואף שהרמב"ם (פי"א מהלכות ברכות ה"ח) פסק לברך, משום שסוף סוף עשה מצוה, והברכה לא קשורה אם המצוה ניכרת או לא, אלא היא באה כדי שתהיה גם עבודת הנפש, ולא רק עבודת הגוף (כמשמעות הריטב"א פסחים ז: בפירושו השני). וממילא, "זלזול" עדיין שייך, כי לא ניכרת המצוה. והערוך השולחן (בסוף חו"מ סי' תכז סו"ס י) פירש בדעת הר"מ, שמעקה היא מצווה שאינה שכלית, כי על פי שכל, יש לאדם לשמור עצמו שלא ליפול. ע"כ. ולא זכיתי להבינו, שמכיון שהנידון פה הוא על בעל הבית, אזי מי שהוא בעל שכל, ימנע מראש כל תקרית קטלנית שעלולה להגרם על ידו. ואדרבה, "איזהו חכם הרואה את הנולד" (תמיד לב.). וכל שכן בעניני סכנה דקיימא לן בהם: "חמירא סכנתא מאיסורא" (חולין י.).
ובלכתנו בדרך זו, נצטרך להבין מנין לביאור הלכה (בסוף סי' רנ) שמצות מעקה גלוי לכל, שנעשית מפני ציווי ה', ובכך יישב ההיא דקידושין הנ"ל, ומה נעשה לאחותנו שהרוקח לעיל, עומד כנגדו. וזהו שמבואר ברא"ש (פ"ב מב"מ סי' כא) שאסור לחכם להשיב אבידה, שאחרי שפטרו אותו, יש בזה זלזול בכבוד תורתו. והיינו, שמכיון שאין כאן שום היכר של מצוה, וכן אין פה שום כבוד, לכן כבר אסור לו, אע"פ שיש בזה מצוה שבין אדם לחבירו, שהיא עדיפה על מצוה שבין אדם למקום (כדברי הרא"ש עצמו בריש פאה). ועל פי האמור יובן מה שהדגיש הרמב"ם בסוף הלכות לולב (פ"ח הט"ו) שהַשִּׂמְחָה שֶׁיִּשְׂמַח אָדָם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה וּבְאַהֲבַת הָאֵל שֶׁצִּוָּה בָּהֶן, עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה הִיא. וְכָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִשִּׂמְחָה זוֹ, רָאוּי לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח, מז): "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ" וכו'. וְכָל הַמֵּגִיס דַּעְתּוֹ, וְחוֹלֵק כָּבוֹד לְעַצְמוֹ, וּמִתְכַּבֵּד בְּעֵינָיו בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ – חוֹטֵא וְשׁוֹטֶה. וְעַל זֶה הִזְהִיר שְׁלֹמֹה וְאָמַר (משלי כה, ו) "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ". וְכָל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ, וּמֵקֵל גּוּפוֹ בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ, הוּא הַגָּדוֹל הַמְכֻבָּד הָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה. וְכֵן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אָמַר (שמואל ב. ו, כב) "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי". וְאֵין הַגְּדֻלָּה וְהַכָּבוֹד אֶלָּא לִשְׂמֹחַ לִפְנֵי ה', שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב, ו, טז) "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה". ע"כ. שהוצרך להוסיף שזה כבודן, כדי לסלק חשש בזיון שבזה. וכן יש להסביר פסקו בהלכות שבת (פ"ב ה"ג) שכשעוסקים בהצלת נפשות בשבת, אין לעשות זאת ע"י עבדים, קטנים, נשים, כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהם, אלא ע"י גדולי ישראל וחכמיהם. והרי הגנאי הוא איסור, ואילו זה שהם יבואו להקל בכבוד השבת – אין עלינו חובה לדאוג לכך, כי הלעיטהו לרשע וימות. אלא, שכאן זה כבודן, למנוע תקלה בהורדה מכבוד השבת. וזה כנראה מה שנטע רבי נטיעה בפורים (מגילה ה:) שמכיון שרצה להורות הלכה, שמותר לנטוע בפורים, ממילא לא היה לו בזה שום בזיון, אלא "ונהפוכו" [כבוד]. וע' לשון הרמב"ם (פ"ל מהלכות שבת ה"ו) שכבוד החכמים לעסוק בצרכי שבת. וי"ל ששם יש גם היכר מצד העולם, כי בגמ' (ב"ק לב.) פטרו הרץ בערב שבת והזיק. ורואים, שהוא הזיק לעצמו, בכך שלא נשמר. ומהגמ' בקידושין לב: שרבן גמליאל היה משקה בעצמו בחתונת בנו, אין ראיה, חדא, כי היה מכניס אורחים שבשבת (קכז.) אמרינן, שגדולה מהקבלת פני שכינה. ועוד, שבחתונה יש ללמוד מהנהגת ה', כמו שכתוב בעירובין יח: "ויביאה אל האדם". מלמד, שעשה הקב"ה שושבינות לאדם הראשון. מכאן, לגדול שיעשה שושבינות לקטן, ואל ירע לו. ע"כ. וכבר דרשו בשבת (קלג:) ובסוטה (יד.) שיש ללכת אחר מידותיו של הקב"ה. ולכן גם במכות (יד.) ובכריתות (טו.) הלכו החכמים להביא בהמה לצורך החתונה. וזה גם הטעם שבברכות (טז.) מצינו, שרבי אמי ורבי אסי קשרו חופה לרבי אלעזר. וכן חזינן בכתובות (יז.) על החכמים שרקדו ככל יכולתם, על מנת לשמח חתן וכלה. ויש להוסיף, שכיון שעוסק בבניית חורבות ירושלים, וכן זוכה לתורה (ברכות ו:), הרי, שמחמת כל הסיבות הללו, אין שום גנאי, ואדרבה, זהו כבודו. וע"ע בשו"ת חוות יאיר (סי' רה). ודו"ק. ויש להאריך עוד. וכעת עמד קנה במקומו (סנהדרין קו.).
החותם בברכת שבת שלום ומבורך.
הרב גבריאל מנחם יצחקי הי"ו מלוד
