פרשת בהעלותך
בעלותנו בפרשת בהעלותך [על דרך הגמ' בקידושין סט. שכלפי א"י נקרא עליה, וכ"ש על התורה, וכאן לשון נופל על לשון, וראה בב"ק קיט: קצרא שמיה כו', ובחולין סב: ברדא בר מיניה כו', שהשתמשו בדרך הזו]. לומדים, כמה מידת אכפתיות צריך שתהיה לכל אחד תמיד [בכמות ואיכות, וכלשון רש"י בברכות לב: שיתחזק בהם האדם תמיד בכל כוחו] למצוא חן בעיני ה' – קרי – לעשות רצונו בכל רמ"ח איברים ושס"ה גידים, בבחינת, כל עצמותי תאמרנה (וראה ברכות כה. ויומא ל. וברש"י, נפק"מ שיוצאת מהכתוב הזה). ומראש צורים אראנו, לפי סדר הדרגה, מהקל אל הכבד, (לאפוקי סדר הפרשה, שאין בה מוקדם ומאוחר – כפסחים ו: שקלים טז: רש"י חגיגה ו. תוס' ברכות ז: תוס' יומא לח: תוס' גיטין ס. תוס' קי' לז: תוס' זבחים כח: תוס' חולין צה:). מנושאי ארונו של יוסף, שמשום טענת למה נגרע, זיכו לכלל ישראל לכל הדורות במצות פסח שני. ומפורסם מה שכתב התרגום יונתן בשמות (יט, ד) שה' נשא לבנ"י, על עננים, לעשות פסח בבית המקדש שבא"י. ע"ש. והיינו, מחמת שהיה רצונם עז לקיים מצוה כמאמרה, בדרך שאדם רוצה לילך וכו', עד כדי שינוי כל הטבע. וראה בדברי האוה"ח בשמות (יט, ב) שכ': קשה למה איחר המוקדם כי פסוק זה היה לו להקדים קודם פסוק שלפניו, שאמר באו מדבר סיני, ואולי שהוא על דרך אומרם (סנה' קה:) אהבה מקלקלת השורה להקדים המאוחר, שלהיות כי הוא זה יום המקווה לבורא לתורה לעולם לעליונים ולתחתונים ומיום הבריאה והם יושבים ומצפים מתי יבואו בני ישראל מדבר סיני, לזה כשהגיעו שמה לא עצרו כח לספר סדר הדבר, ותכף קדמה ההודעה באומרו ביום הזה באו וגו', הגיע חשוק ונחשק ל"חושק" וחשוק, ושמחו שמים וארץ, כי זה הוא תכלית הבריאה ותקותה. ע"כ.
והנה כל צער למה נגרע היה בדבר שהוא חובה, ואע"פ שדין עוסק במצוה פטור מהמצוה (סוכה כה.) נאמר עליהם בדווקא, מיהו, ע' בזוהר (בלק קפו.) באותו תינוק שלא רצה להתקרב לרבי יצחק ורבי יהודה, על שלא קראו ק"ש באותו היום, הגם שהיה זה מחמת שעסקו בצרכי חתן וכלה. ולבד מזה שהיה חובה, עוד בה, שהיו רבים שכוחם גדול (סימנא מילתא, הר"ן בשלהי יומא, המוזכר בב"י באו"ח סי' שכח סעיף יד, ודי לחכימא). ובתחילת הפרשה חזינן, שאהרון הכהן הצטער על מה שלא השתתף בחנוכת הנשיאים (בגלל שלא היתה חובה, כמבואר ברמב"ן שם), ומשום הצער הזה, זכה שה' יאמר לו שלך גדולה משלהם, וזה כבר דרגא יותר מרוממת (וע' רש"י פסחים סח: שלמדתי תורה ו"נתרוממתי") משום שהצטער על תוספת שלא התחייב בה, ולכן רק בניו שהם מקודשים מכוחו זכו בזה. [וע' גיטין פא. בהבדל שבין דורות ראשונים וכו', וע' ברכות לה: וע' מנחות מא. שבזמן ריתחא מענישים על עשה. וע' כתובות פו. על מי שלא רוצה לעשות סוכה כו', שמכים אותו עד שתצא נפשו. ועפי"ז ביארו תוס' בסנה' (פט.) כו']. ומעלין בקודש על משה רבינו, שזכה לעמדו ואשמעה וכמ"ש רש"י (במדבר ט, ז) למה נגרע וכו', אמר להם עמדו ואשמעה, כתלמיד המובטח לשמוע מפי רבו, אשרי ילוד אשה שכך מובטח, שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה. ע"כ.
וגם נאמר עליו בסוף פרשתנו – בכל ביתי נאמן הוא (פי"ב פ"ז). והיינו, שהגיע למידת ביטול כזו לה', עד כדי שאמרו מחציו ולמעלה אלהים, מחציו ולמטה איש (דב"ר יא, סוף אות ד) וכבר כל חומריותו היתה קודש, עד כדי שאהרון ומרים כעסו עליו בחושבם שהציץ למעלה ממידתו, בפרישתו מציפורה, ומחמת רצונו הסכים איתו ה' (כמבואר בשבת פז. ובתוס', וביבמות סב. ובתוס' שם) עד שה' גער בהם. ובמעלתו אין זכיה לאחרים ממילא (לבד מהפלפול, שניתן מלכתחילה למשה ולזרעו, ונהג "בה" טובת עין, ונתנה לישראל, כמבואר בנדרים לח.) אלא הכל תלוי בכל אחד אם כל כולו לה', או שיש בו בחינת לצורכו ולצורך ה' [ע"פ ב"מ ל. והתוס'. וע' תוס' מנחות מב: ד"ה מה. ובספר תורת חכם להגר"י ידיד ע"ה (בסי' יח)]. וזוהי ההדגשה שאמרו במדרש (במדבר רבה י, ח): אין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתלמוד תורה "בלבד". וי"ל שבמשה רבינו התקיים גם חירות רוחנית (ע' ערכין יז. ובאוה"ח בריש וזאת הברכה). ורבותינו שאלו (בסוטה יד.) וכי לאכול מפריה הוא צריך כו'. והרמב"ם באבות (פ"ד מ"ב) פירש, שכל רצונו להכנס לא"י, היה בשביל חצי מצוה של ערי מקלט כו'. ע"ש. והנה כבר ידוע לכל בר בי רב דחד יומא (שבחגיגה ה:) דברי הרמב"ם (בפ"ה מהלכות תשובה ה"ב) שכל אחד יכול להיות צדיק כמשה רבינו, וממילא כל הנ"ל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא על הכלל כולו, שמי שהרגשותיו (כלל) כגון שמחתו ועצבותו (פרט), תלויים במידת קרבתו לה', יזכה לכמים הפנים לפנים, ובזה כל הקומה הרוחנית של כל אחד ואחד תלויה, ועליו נאמר שכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה (ברכות ו:). ונודעו דברי רש"י ביבמות (קיז.) וז"ל: כמים הפנים לפנים. קרא כתיב, כמים הפנים לפנים, כמים הללו שאדם צופה בהן, ורואה בהם פנים כפניו, אם הוא שוחק הם שוחקות, ואם הוא עוקם, הם עקומות, כן לב האדם לאדם האחר. אם הוא אוהב את זה גם זה הוא אוהבו, ואם הוא שונא את זה, גם הוא שונאו וכו'. [ורבי יהודה מעמיד פסוק זה בדברי תורה. ופירש"י], לפי פנים ולב שאתה נותן לתורה, לבך עומד לך להעמיד גירסא, אם יגעת בה תמצא, אם לא יגעת לא תמצא. לישנא אחרינא וכו'. ע"כ. ומפורסם גם מרש"י (סנה' צט:) נפש עמל עמלה לו, מפני שעמל בתורה תורה עומלת לו וכו'. תורה עומלת לו – שמחזרת עליו, ומבקשת מאת קונה, למסור לו טעמי תורה וסדריה, וכל כך למה? מפני שאכף – שכפף פיהו על דברי תורה. ע"כ. וזה הרבותא שמצאנו בצד היצה"ר, בפסחים (קיג רע"ב) על רב חנניה ורב אושעיא, שהיו עושים נעליים לפרוצות, והיו מביאים להן אותם. ואפי' שהן הסתכלו עליהם, הם לא הסתכלו. (כלומר, שכשיש רצון מצד אחד, הצד שכנגד ג"כ מתעורר לכך, אף כשלא היה בו כזה חשק מלכתחילה, כי כמים הפנים לפנים וכו', ואפילו בזה עמדו). וכשהיו הזונות נשבעות, היו אומרות בחיי רבנן קדישי דבארעא דישראל (בבחינת מלאך רע עונה אמן בעל כרחו). ע"כ. ופוק חזי מה עלה בגורל ההוא שכל תאוותו היתה ליין (כמסופר בויק"ר יב, א). ובגוף חשיבות ההשתוקקות והרצון – יש שאלה ידועה על הגמ' בביצה טז. שדרשו וי אבדה הנפש, על כניסת שבת, בעוד שאבדת הנפש היא ביציאתה. וע' רש"י תענית (כז:) שפירש, כיון ששבת (הבי"ת רפויה) היינו במוצאי שבת – מצטער על שאבדה הימנו. ע"כ.
ובליקוטי מוהר"ן ח"א (סי' לא) תירץ בזה"ל: כל אחד לפי מדרגתו שהוא נכסף ומשתוקק ומתגעגע להגיע אל מדרגה למעלה ממנה, על ידי הכיסופין אלו נעשה נפש. כמו שכתוב (תהלים פד): "נכספה וגם כלתה נפשי", היינו, מה שאני נכסף וכלה אחר השם יתברך, מזה בעצמו נעשה נפשי. וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: "וינפש" – כיון ששבת, וי אבדה נפש. היינו, שבתחילת השבת שצריך לקבל נפש יתרה, אנו זוכרין מאבדת הנפש בחול, ואומרים: "וינפש", וי אבדה נפש, ומתחילין להתגעגע אחריה. ועל ידי זה בעצמו שאנו מתגעגעין אחר הנפש, מזה בעצמו נתהוה הנפש היתרה. ע"כ. וכל זה מוסר השכל לכל מנהיג, גדול או קטן, שכפי איך שיראה דוגמה אישית, היכן עיקר הרגשותיו נתונים האם לחומר או לרוח – ולפי זה תהיה משיכת סובביו, לטוב, וחלילה להיפך, ממנו יראו וכן יעשו (ע"פ שופטים ז, יז). וידוע מאד הרמב"ם (פ"ו מדעות ה"א) שדרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו וכו'. וכאן הוא כל שכן, בהיותו דמות מרכזית, וכמו שאמרו חז"ל (בשבת נד:) כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו, ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו, נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו, נתפס על כל העולם כולו. יהי רצון מלפני אבינו ית"ש, שיהא שם שמים מתאהב על ידנו, ויתקיים בנו: "ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר" (ע' יומא פו.). וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך (דברים כח, י). תיפול עליהם אימתה ופחד, אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר.
שבת שלום ומבורך.
גבריאל מנחם יצחקי הי"ו מלוד
