פרשת בהר בחוקותי
"גומל נפשו איש חסד"
"וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבוד בו עבודת עבד" (ויקרא כה' לט').
על פסוק זה דרשו רבותינו (ויק"ר לד' ג', על פי פירוש העץ יוסף) שזהו מה שכתוב (משלי יא' יז') "גומל נפשו איש חסד". הכוונה היא להלל הזקן שבשעה שהיה מסיים את מסירת השיעור והיה נפרד מתלמידיו, היו התלמידים מלווים את רבם בחלקה של הדרך, ולאחר שהיה נפרד מהם ראוהו שהיה ממהר לדרכו. כתלמידים שלמדו מכל מעשה שרבם היה עושה (שכן אדם גדול באמת, כל מעשיו על כל פרטיהם נעשים על פי התורה וללא סטייה. כיון שכך רצו ללמוד אורחות חיים), הם שאלוהו להיכן ממהר. וענה שהוא ממהר לעשות מצוה. זה כבר ממש סקרן אותם, והם שאלו מהי המצווה המדוברת, ונענו להתרחץ בבית המרחץ.
התלמידים שהיו מגדולי התנאים, לא נחה דעתם והם רצו ללמוד לעומק את הנהגת רבם. ושאלו, וכי להתרחץ זו מצווה, אפשר להבין שזה עניין אסתטי ונקי, כמו כן זה גורם ליישוב הדעת כדי שהלכלוך המצטבר לא יגרום לאי נוחות, אך האם זה נחשב עד כדי מצווה.
כאן ענה להם הלל הזקן באמצעות משל – תארו לעצמכם תערוכה יוקרתית של אמנות שם מציגים את מיטב היצירות של הציירים והאמנים הגדולים בתבל, ובין היתר איך לא ניצבת ועומדת לה תמונתו של המלך המקומי, בו גאים כל התושבים כולם. כמובן שכל התמונות והיצירות על שלל מסגרותיהן מצוחצחות ומבריקות להפליא.
אלא שעל התמונה של המלך ישנו ממונה מיוחד, שתפקידו לשמור על היוקרה והכבוד של המלכות (הרי אפילו בחנויות פשוטות, מקובל לנקות מראות מדפים, וודאי לשטוף את הרצפה) ולא די בזה, אלא שהוא מקבל על כך טבין ותקילין. ולא עוד אלא יש לו מקום של כבוד בין בני האצולה, הרי בכל אופן לא כל מנקה מקבל אחריות על מראה דיוקן המלך.
אם כן אני, אומר הלל, שנבראתי בצלם ובדמות כפי שנאמר (בראשית א' כז') "כי בצלם אלוקים עשה את האדם" על אחת כמה וכמה.
וכתב שם העץ יוסף וז"ל "התבוננות הלזו היא מופלאת בעניינה, להיות שהאנשים הקדושים אשר כל מבטם לנפשם המשכלת השוכנת בתוך גופם החומרי והבהמי. והנה יש בני אדם המשליכים אחרי גוום כל צרכי החומר ומאווייו, אף העניינים ההכרחיים לקיומה, ומתאכזרים על גופם מאוד לבלתי תת קיומו. כי יודעים כי כל הגוף ותאוותיו המה נגדים לנפש. אבל הלל הזקן מידה אחרת בו, שחומל גם על גופו הבהמי לגמול לו חסד כמו שעושה עם אחרים, ולהנאותה וליפותה בשביל שהיא איקונין של מלך, כי לא הייתה כוונתו כי אם חמל עליה כראוי".
הרי לנו כיצד גדולי רבותינו בכל הדורות, התייחסו לענייני וצרכי הגוף. לא מתוך זלזול והזנחה, אלא מתוך הבנה עמוקה כי מדובר כאן בצלם אלוקים, שיש לתת לה את הכבוד הראוי לה ולשמור על תקינותה והמראה שלה. ועם חשיבה נכונה, גם מעשה הנראה גשמי לכאורה, כזה שממבט שטחי אין בו שמץ של מצוה, מקבל איכות של מעשה מצוה על כל המשתמע. רק צריך להיות עם חשיבה נאותה ולא לחיות כסוס שוטף במלחמה.
על המשגיח ר' דב יפה זצ"ל מספרים מקורביו, שכשהיו רואים אותו אוכל, היה נראה כאילו הוא מאכיל אדם אחר, למרות שהמדובר היה בגופו שלו ממש. הדבר קשה להבנה ואינו נתפס בשכלנו, אולם גדולים אלו שכל ימיהם עבדו על עצמם ללא הנחות ועיגולי פינות, הגיעו להשגות עצומות בעבודת ה'.
לפי האמור עולה לכאורה השלכה הלכתית מובהקת הנוגעת למעשה – אדם ששומר על בריאותו (באופן נורמאלי וללא פראנויות ופחדים למיניהם), שזה אומר אוכל טוב ובריא, משתדל שלא להגזים עם מאכלים עתירי שומן וסוכר, ושוב באופן סביר ולא מתוך סיגוף או תחושת מרמור אישית, מלבד מה שהוא מונע מעצמו מחלות ומכאובים בהווה ובעתיד, ומלבד שהוא מקיים מצוות "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" שהיא היחידה בתורה עליה יש הדגשה של מאוד, הרי הוא גם גומל חסד עם עצמו, ומוסיף לעצמו זכויות תחת הקטגוריה של גמילות חסדים עם גופו ונפשו. והדברים כאמור אינם מליצה או לשם עידוד הבריאות בציבור, אלא מדובר במצווה של ממש.
הרמב"ם בהלכות דעות, בזה שפירט את שמירת דרכי הבריאות ומניעת המחלות למיניהן, לא עשה זאת ממקום של רופאו האישי של מלך מצרים. וההוכחה הפשוטה לכך היא שהוא קבע זאת בהלכות דעות בידו החזקה. הרי יש לו כתבים רפואיים נוספים, שם הוא מאריך לפרט בהרחבה גדולה על כל מיני מחלות ובעיות ופתרונותיהן. אולם בספר ההלכה הוא קבע רק את העקרונות שהוא ראה לנכון. ובישיבות למדנו שמלבד תוכן ההלכה בו יש להעמיק, יש מקום גם להתבונן היכן הרמב"ם מיקם את ההלכה, להיכן הוא ברוחו הגדולה שייך אותה.
הרי בהלכות דעות הוא עוסק רבות במידות ודעות, אלו שיש להימנע מהם ואלו שיש לחזק אותם ולחפש עוד ועוד כיצד לקנותם. אות היא כי הרמב"ם ראה בשמירת הגוף על מתכונתו וללא מפריעים אבן יסוד בעבודת ה'.
וכמו שכתב שם (דעות ג' ג') "המנהיג עצמו על פי הרפואה.. אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל (מלשון שכל והסתכלות) בחכמות, והוא חולה או אחד מאבריו כואב.. נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו כולן, עובד את ה' תמיד אפילו בשעה שנושא ונותן.. מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה' ".
וכתב עוד (שם ד' א') "צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדים את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברים המחלימים.." והולך ומפרט שם. הרי לנו שהכל עניין של מבט של התורה ומאוריה במהלך הדורות ולצורך השמירה על "צלם אלוקים".
הרב מיכאל מירון הי"ו מלוד
