פרשת אמור
קדושת מידת השלום:
על אלכסנדר מוקדון מסופר בתלמוד במסכת תמיד דף ל"ב. שביקש להגיע למדינת אפריקה, הוא נועץ בזקני הנגב שאמרו לו שאינו יכול לילך לשם היות והרי החושך מפסיקים בפני כל החפץ להגיע למקום זה.
השיב להם אלכסנדר שאין הוא שואלם אם כדאי הוא הדבר אם לאו כי גמלה החלטה בליבו להגיע, אלא שעצה הוא חפץ ליטול מהם כיצד להצליח להגיע לשם. ענו לו החכמים שיביא חמורים לוביים המסוגלים לילך בחושך כבאור וצרורות חוט פשתן שקצהו האחד יקשור בצד אחד של הרי החושך וייקח עמו את צרורות החוט כדי שבחזרתו ייעזר בחוט ויגיע חזרה למקומו.
עשה אלכסנדר כהוראת החכמים והגיע למחוז מסוים במדינת אפריקה שכל תושביו נשים היו. הוא חפץ להילחם בהן כדי לכבוש עירן, או אז אמרו לו הנשים שלו הן ינוצחו וייהרגו יזלזלו בו כולם באומרם שנשים הרג ולא גיבורים, ואם ינוצח הוא וייהרג גם בזאת יזלזלו בכבודו שיאמרו מלך שהרגוהו נשים הוא זה.
כששמע אלכסנדר את דברי חכמתן קיבלם וחדל מכוונת המלחמה בהן. הוא ביקש שיגישו בפניו לחם והן הגישו לו לחם של זהב על שולחן של זהב, תמה אלכסנדר ושאלן וכי אוכלים אנשים לחם של זהב? ענו לו, אם לחם הנך מבקש האם היה חסר ממנו במקומך שהטרחת עצמך עד הנה? הרי בעבור כסף וזהב באת!
כשיצא אלכסנדר מן המקום כתב על שער העיר, "אני אלכסנדר מוקדון הייתי שוטה שבאתי למדינת אפריקה של הנשים ולמדתי עצה מן הנשים".
בדרך חזרתו למקומו ישב אלכסנדר על יד מעיין ואכל לחם, ברשותו היו דגים מלוחים שנדרש היה להדיחם במים כדי שיהיו ראויים לאכילה, אחר ששטפם חזרו לתחייה ואז הסיק אלכסנדר שמעיין זה נובע מגן עדן ולפיכך רוח חיים יש בו. יש אומרים שהוא נטל מן המים והתיז בפניו, ויש אומרים שהוא הילך על גדת הנהר עד שהגיע לפתחו של גן עדן והרים קולו ואמר "פיתחו את השער"!!
ענו לו "זה השער לה' צדיקים יבואו בו" ואילו אתה אינך צדיק. אמר להם מלך וחשוב אני ותנו לי דבר מה, הביאו לו גלגל אחד של עין אדם, נטלו והלך לו אל ארצו.
כשבא, שקל את כל כספו וזהבו כנגד העין ולא הכריעוהו במשקל, שאל את החכמים לפשר הדבר? ענו לו, לפי שעינו של בשר ודם אינו שבע לעולם מן העושר ולכן הוא המכריע את הכף.
מנין שכך הוא? שאלם. השיבו לו, קח מעט עפר וכסה העין באופן שלא תוכל לראות ומיד תישקל העין במשקלה האמיתי.
על אריכות התורה בפרשתנו בעניין הישמרות הכוהנים מטומאת המתים יש לשאול מפני מה נדרשים המה ליזהר כל כך בעניין זה? ומה יש בה בטומאת המתים שסתירה הינה לקדושת הכוהנים?
הנה, מדתו של אהרן הכהן היא "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" שמשים שלום בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, השכנת שלום זו אינה רק במבט החיצוני היינו שלום ביחסי האדם אל זולתו, אלא במובן פנימי ועמוק יותר. ששני חלקים באדם גוף ונשמה, ואחר חטא האדם הגוף מבקש את תאוות החומר ואילו הנשמה מבקשת את המושכלות. כשנדרש אהרן לשלום דבריו עשו רושם עז בלב השומע עד שגם חלקו החומרי קרי רצונותיו ותאוותיו נמשכו אחר רצון הבורא ונעתק מטבע גופו ההשתוקקות לתאוות החומריות.
זאת אומרת שקירב אהרן בין הנפש לבין הגוף ששוב אינם מבקשים שני דברים אלא דבר אחד את רצון ה', ולפי שקירב אהרן ביניהם ממילא קרבו האיש והאישה או האיש ורעהו ביניהם שרצון ה' מאחדם ואינם מבקשים את המריבה כלל וכלל ששורש המריבה שכל אחד חפץ בדבר אחר, ועל כן בא אהרן ומאחדם.
ולפי שמהות אהרן דביקות ברצון ה' הינה הבאה לידי ביטוי בהשכנת השלום, ודביקות זו מאחדת את חפצם של הגוף והנפש ששוב אינם שתי מהויות, על כן צווה אהרן ליזהר מטומאת המת שהמיתה מרמזת על פירודם של הגוף והנפש שזו סתירה מוחלטת למהות אהרן שהיא איחוד גוף ונפש.
שורש המלחמה מהווה ניגוד מוחלט למידת השלום, ואת זאת ביקש אלכסנדר מוקדון בתאוות שלטונו שהתאווה מן הגוף החומרי מקורה לעומת הנפש שאינה חפצה בזאת כי קרובה היא לקל עליון, ולפי שלקה בו השלום בין הנפש לגוף ביקש המלחמה שאף היא היפך מן השלום.
שבת שלום.
הרב יצחק אדרת הי"ו מבני ברק
