פרשת עקב
בפרשתינו מובא שמשה רבינו מספר לבני ישראל על ימי מסעם במדבר, בין היתר הוא מזכיר להם גם על המן שאכלו במשך כל הארבעים שנה.
אכילת המן מוזכרת בפרשתינו פעמיים, ובשתיהן משה מדגיש שאכילתו היתה בבחינת עינוי כמ"ש "ויענך וירעיבך ויאכלך את המן" ולאחמ"כ נאמר "המאכילך מן המדבר אשר לא ידעון אבותיך לעמן ענותך". ובאמת ראינו שבני ישראל באו בתלונות על המן ואמרו "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" ולכאורה הדבר תמוה מאוד שהרי התורה בעצמה מפליאה על טעמו של המן שטעמו כצפיחית בדבש ומוסיפה על כך הגמרא במסכת יומא (עה:) שכל מי שאכל את המן יכול היה לחוש בו את כל הטעמים בעולם ובנוסף לכך הוא היה מתעכל בשלמותו בלי שום פסולת, ולכן לא מובן למה המן היה עינוי?! אלא עונה על כך הגמרא, שהמן היה עינוי לבני ישראל מכיון שהיה קשה להם להתרגל לאכול לחם מן השמים, לחם כזה שאין בו פסולת ושטועמים בו את כל הטעמים בעולם, דווקא המעלות האלו הותירו בבני ישראל תחושת רעבון הם רצו לאכול לחם רגיל שטועמים את מה שרואים, האדם המוגבל מתקשה לקבל דברים לא מוגבלים, כשאדם אוכל לחם שהוא מוגדר במהותו ובטעמו אז הוא מרגיש תחושת סיפוק ושובע, משא"כ המן שהיה בלתי מוגבל השאיר תחושה של רעבון ואי סיפוק, בעצם הדבר הטענות על המן היה מצד היצר הרע שהרי כך הוא דרכו מתחיל להסית את האדם בדברים קטנים עד שהוא מסית אותו לדברים גדולים וחמורים.
הרבי מליובאוויטש מסביר שגם כיום קיים אותו סוג של פיתוי מהיצר הרע, שהרי גם אצלינו היצר הרע מעדיף שנשתוקק ללחם מן הארץ מאשר לחם מן השמים. לחם ומזון הם משל לחכמה ושכל וכמו שלחם מזין את גופו של האדם כך גם החכמה מזינה את מוחו ומתאחדת עם שכלו, ובחכמה יש שני סוגים: יש חכמה בדוגמת לחם מן הארץ שהיא החכמה של השכל האנושי המוגבל, ויש חכמה בבחינת לחם מן השמים שהוא השכל האלוקי שלמעלה מגדר ההגבלות שהיא התורה הקדושה – חכמת ה'.
יש את חכמת האדם שעד כמה שהיא תהיה גדולה היא עדיין מוגבלת, שהרי לכל חכמה יש את הגדר והגבול שלה, בנוסף לכך בחכמה זו יש גם פסולת שהם הדברים שאינם מדויקים שעלולים להביא לטעות וכשהאדם שקוע בחכמות האלו הוא מרגיש גבהות לב שעלולה להביא אותו לידי גאווה וישות עצמית, לעומת זאת החכמה האלוקית שהיא התורה הקדושה אינה מוגבלת ואפשר למצוא בה את הכל גם חכמה גם מוסר ומידות טובת גם הדרכה בחיי היום יום והיא אף מביאה ברכה ללומדים אותה גם בתחומים הגשמיים, היא כולה אמת ללא שום פסול, ומכיון שכך אי אפשר לחדור ולדעת את הדברים הצפונים בה ותמיד מרגישם תחושה שאנו רחוקים מהנסתרות שבה, ולכן היא לא גורמת לאדם לתחושת גאוה כ"א ההפך תחושה של ענווה והתבטלות בבחינת 'יוסף דעת יוסיף מכאוב'.
גם בתוך התורה עצמה אפשר למצוא את שני סוגי המזון: לחם מן הארץ מסמל את חלק הנגלה שבתורה, שעוסק בעניינם מוגדרים ומוחשים, ולחם מן השמיים מסמל את החלק של פנימיות התורה, תורת החסידות, שעוסקת בעיניים רוחניים ואלוקים, לכן כשלומדים את חלק הנגלה שבתורה מרגישם תחושת של שובע וסיפוק ואילו שלומדים את הפנימיות שבתורה נשאירם בתחושה של רעב מכיון שהוא יודע שיש לו עוד הרבה ללמוד ולהבין, ולמרות זאת רואים שדווקא פנימיות התורה היא זו שמחייה את הנשמה וגורמת לאדם להיות שפל ועניו.
יהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקינו בקרוב ממש.
התמ' סימון יוסף ג'אנאשוילי הי"ו מלוד
