פרשת צו
הרווח הטמון בענווה ובהכנעה:
שח מלך אחד לרב שכיהן ברבנות באזורו עמו קיים קשר הדוק, "מתפלא אני עליכם היהודים, הן עם חכם ונבון הוא עמכם שכן מאמינים אתם באלוקים. ואם כך כיצד תופסים אתם בשכלכם והבנתכם כי המשיח לכשיבוא יוכל לכפות מרותו על העולם כולו? כיצד יתכן שאדם אחד ויחיד יעמוד נגד טבעו של עולם שאינו חפץ בקבלת מרות?? ויהי הדבר פלא בעיניי!!
"אדוני המלך" השיב הרב, "המתן מספר ימים ואשיב לך תשובה על תמיהתך", המלך הסכים.
חלפו הימים והרב הופיע בארמון המלך, "אדוני המלך" ביקש, "התסכים לקנות שבעים תרנגולים גדולים וחזקים ובנוסף אליהם תרנגול אחד קטן ורך"?
נאות המלך לבקשתו וציווה את משרתיו לקנות את התרנגולים. כשהובאו העופות הורה הרב להכניסם לחדר סגור ולהשאירם יום שלם ללא מזון ומים, בחלוף היום פנה הרב בלווית המלך לחדר התרנגולים כשבידו מזון עבור העופות, פתח הרב את החלון והשליך בעדו שבעה גרגירי מזון.
עשרות עופות מורעבים התנפלו על הגרגירים כאילו חיות טרף היו ולא תרנגולים תמימים. מעט הגרגירים שפוזרו לא הספיקו לכולם ועל כן נערך מאבק עיקש ביניהם שבמהלכו דחפו וניקרו האחד את רעהו, נוצות נמרטו ודם רב ניגר מן התרנגולים.
בעוד שבעים התרנגולים פוצעים זה את זה ניצב לו התרנגול הרך והעדין מן הצד, אף הוא כמותם ראה את הגרגירים אולם ידע היטב שלא יוכל להילחם בשבעים תרנגולים איתנים ועל כן העדיף להתרחק מן המערכה ולהסתתר בפינת החדר עד יעבור זעם.
כעבור דקות חלפה לה המהומה, כל התרנגולים נותרו פצועים וחבולים ושקט השתרר בחדר, על הקרקע שכבו העופות שבורי כנף ומירוטי נוצות ומידי פעם קרקור של מכאוב נשמע בחלל החדר שבקע מפי אחד התרנגולים החבולים.
או אז העז התרנגול הקטן לנוע ממקומו, הוא הגיח ממחבואו ופנה בביטחון למרכז החדר שם נחו להם גרגירי המזון שהותירו שכניו ואכלם לשובע.
כל אותה העת נצבו המלך והרב לצד החלון והביטו במחזה בדומיה. כשהחל התרנגול את סעודתו הפר הרב את השתיקה, "רואה אתה אדוני המלך, תרנגול זה משול למשיח" והסביר, "עתיד הקדוש ברוך הוא לסכסך את שבעים האומות זו בזו עד זוב דם, וכשיפלו פצועות יגיח המשיח ויגאל את כולנו"!
בפרק ו' בפרשתנו כתוב "צו את אהרן ואת בניו וכו', והרים את הדשן וכו', והוציא את הדשן".
ובמדרש רבה ויקרא פרק ז' אות א' מובא, "ר' מנא דישאב ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי מתחילת הספר ועד כאן כתיב 'וערכו בני אהרן', 'וזרקו בני אהרן', 'ונתנו בני אהרן', אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא הבור שנואה ומימיה חביבין וכו', אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שבשבילך אני מקרבו ולא עוד אלא שאני עושה אותו עקר ובניו טפלים "צו את אהרן ואת בניו לאמר".
כלומר, שעד שביקש משה מן הקב"ה שיחון את אהרן עדיין בניו חביבים היו יותר ממנו מפני חטא העגל, שנאמר "וערכו בני אהרן" "וזרקו בני אהרן" וכו'. ורק אחר שביקש משה רחמים ענה לו הקב"ה בשבילך אני מקרבו ועושהו עיקר כנאמר "צו את אהרן" ואח"כ "ואת בניו".
השאלה המתבקשת היא, שפרשתנו פותחת בעניין נטילת הדשן וסילוקו אל מחוץ למחנה וזוהי עבודת סילוק שיירי מצווה, ומפני מה גילוי מחילת חטא העגל בעניין שולי זה דווקא ולא בציווי ענייני הקורבנות עצמם שעיקר המצווה הם?
בתלמוד (מגילה דף י' עמוד ב') גבי יום השמיני למילואים מובא, "ותניא אותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ", שזהו היום בו נתחנך המשכן במדבר [ע"פ רש"י בשיר השירים פרק ג' פסוק י"א "ביום חתנתו וביום שמחת לבו"].
ובמדרש מובא שעבודת הקורבנות שנעשתה אותו היום מתוך שמחה מיוחדת הייתה, עד כדי כך שבעבודה זו נתקדשו הכוהנים וכלי המקדש ועשאוהו יום טוב.
יתכן, שמתוך גודל השמחה עלולה הדעת להיות מוסחת מן הידיעה שעומדים ומשרתים המה את ה', לעומת זאת סילוק תרומת הדשן ציווי הוא הנעשה מתוך שעבוד הבורא שאין בו שמחה יתירה אלא ההיפך כפי הנכתב בספר 'חובת הלבבות' (שער הכניעה פרק ו') "ויניח הגבהות לכבוד הבורא ויעזוב הגדולה והיקר בעת שהוא עושה לאלקים יתברך וכו', כמו שאמר הכתוב על אהרן על גדולת מעלתו 'והרים את הדשן' וחייבו הבורא להוציא את הדשן בכל יום תמיד להשפל ולהסיר הגבהות מלבו".
הרי שאף שוודאי עשאה אהרן מתוך שמחת מצווה כיאה לקיומה של מצווה, מכל מקום בעשותה נתגלו הכנעה וביטול רצונו העצמי מפני כבוד ה'.
לפיכך באה מצווה זו ולימדה זכות על אהרן, הואיל ובהכנעה זו הבאה מן סילוק הדשן גילה אהרן שרצונו בעבודת בוראו ולא מן הנראה מן חטא העגל.
הענווה וההכנעה מבטיחות לבעליהן את המגיע להם, כמו התרנגול העדין שהכניע עצמו והמתין לשעת הכושר וכשזו הגיעה זכה בכל השלל, כן להבדיל אהרן הכהן בהכנעתו וענוותנותו בכך שעד ציוויו במצוות סילוק הדשן הוזכרו בניו לפניו ובקיומו מצווה זו הוכיח את חשיבות רצון ה' על רצונו זכה ונמחל לו מעשה חטא העגל.
שבת שלום ומבורך.
הרב יצחק אדרת הי"ו מבני ברק
