פרשת תרומה
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, ב).
שואל רבנו האור החיים הקדוש, מהי הכפילות בפסוק זה, מדוע כתובה המילה תְּרוּמָה שתי פעמים, בשני אופנים, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה.. מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי..
ומסביר רבנו האור החיים הקדוש, שרצה לומר שישנה תרומה שאינה זכאית לתואר תְּרוּמָתִי.. תרומה שהקדוש ברוך הוא אינו מעיד עליה ואומר זוהי שלי היא.. זוהי תְּרוּמָתִי! ישנה תרומה המובאת מלבו של האדם, את אשר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, וישנה תרומה מעושה הניתנת בלית ברירה או מתוך כוונת רווח. לראשונה יקרא הקדוש ברוך הוא בתואר תְּרוּמָתִי, השנייה, המעושה, סתם בשם תְּרוּמָה תקרא, היא אינה תרומתו של הקדוש ברוך הוא.. הוא אינו מעיד ואומר עליה תְּרוּמָתִי.
ישנם מקומות בהם נותן האדם דבר קצוב ומדויק. למשל בפרשת שקלים, כל אדם מישראל מחויב ליתן במועד קצוב מחצית השקל תרומה לה'. 'הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם..' (שמות ל טו). ישנו עניין בתרומה זו, שתרומת ה' תקרא, שתהיה קצובה ומדויקת לכל אחד ואחד. גם אם האדם עשיר גדול וביכולתו להוסיף כפלי כפליים, בכל זאת נאמר לו שלא ירבה יותר מהסך הקצוב של מחצית השקל. ולהיפך, גם אדם שהוא עני ואין ידו משגת יעשה כל שביכולתו ויתרום מחצית השקל ואפילו שזהו סכום כמעט דמיוני בשבילו. ישנו עניין בזה, תרומה זו באה לכפר על כל אחד מישראל בצורה שווה.
אך ישנם מקומות אחרים בהם האדם עומד למבחן, מהי דרגת בטחונו בה', מהי רמת הנדיבות אליה מסוגל לבו להגיע. אומרת הגמרא בסנהדרין (קו ע"ב): 'הקדוש ברוך הוא ליבא בעי דכתיב (שמואל-א טז ז): וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב..' הקדוש ברוך הוא מחפש בתוך לבו של האדם פנימה מה רצונו האמיתי. מה משדר לבו, לא מה משדרת חיצוניותו. ישנם אנשים התורמים לשם טובת הנאה שתצא להם. ישנם התורמים מרחמים על העני המסכן. אבל התרומה האמיתית היא זו המגיעה לשם שמים! זו המגיעה מתוך הלב שאומר לתת נדבה בגלל שכך ה' אמר!
בספר ענף עץ עבות (עמוד קפג), הביא שמסופר על האדמו"ר רבי מנחם מנדל מרימאנוב זצ"ל שהיה יושב ולומד עם תלמידיו. והנה נכנס עני מעורר חמלה, מלבושיו בלויים ונעליו קרועות.. פניו חוורים, צפד עורו על בשרו יבש היה כעץ.. לחש הרבי לשמשו שיכנס לחדר הפנימי ויביא לו מכיס מעילו דינר זהב ויתנו לעני. עשה כן השמש והעני שמח עד מאד על דינר הזהב אשר לא פילל לקבלו, יצא והלך לו לדרכו.
לאחר מכן נתיישב הרבי בדעתו, והחל מיצר שבאותה שעה נתן לו את הדינר רק מתוך רחמנות, ולא חשב בדעתו באותה שעה שנותן הוא לו את הדינר לשם מצות צדקה.. חשב הרבי לנפשו, הרי כתוב בפרשת תרומה 'וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה', ופירש רש"י: 'לִי לשמי..' צריך לתת הצדקה לשם שמים ולא משום רחמים, גם הגויים מרחמים, אבל אנו היהודים עושים זאת גם לשם שמים. קרא הרבי לשמשו והורה לו לצאת ולחפש את העני ולהביאו אליו. עשה השמש כן, הלך לחפש את העני הזה, ומצאו בשוק. אמר לו לעני, הרבי קורא לך.. נחרד האיש לנפשו, יען אשר חשב בלבו שהרבי קורא לו כדי לקחת לו את דינר הזהב שנתן לו, כפי הנראה, בטעות, ויתן לו תחתיו דינר כסף או פחות מזה.. בלית ברירה חזר האיש אל הרבי והמתין למוצא פיו.
הרבי הורה לשמשו שיכנס שנית אל החדר ויביא לו שוב מכיסו דינר זהב נוסף. עשה השמש כן והרבי נתן לעני דינר זהב נוסף מתוך כוונת מצות צדקה.
שמח העני מאד על הדבר הזה, שלא בלבד שלא לקח לו הרבי את אותו דינר זהב ראשון שנתן לו, אלא הוסיף לו עוד דינר זהב נוסף. לבש האיש אומץ ופנה אל הרב בשאלה מדוע חילק מתנתו לשתי פעמים, מדוע לא נתן לו שני הדינרים בבת אחת, מדוע הפיל את לבו בחשבו שרוצה הוא לקחת לו הדינר הראשון שנתן לו כבר בטעות.
השיבו הרבי ואמר: הנה התורה אומרת לנו בפרשת ראה (דברים טו י): 'נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ..' והנה הדבר טעון ביאור, מדוע כפל הכתוב עניין הנתינה. אלא שרצה לומר, אם נתת בפעם הראשונה מתוך רחמים, מתוך חמלה, תשוב, תחזור ותתן לו פעם שנית מתוך כוונה לשם מצוה, לשם מצות צדקה! לכן עשיתי זאת בשתי פעמים נפרדות. הוסיף הרבי לומר בדרך צחות, אמנם תוסיף ותשאל, הפסוק אמר: 'נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ..' לתת פעמיים, ומדוע פעמיים, הלא אפשר לתת גם לשם רחמים וגם לשם מצוה בפעם אחת, אלא ממשיך הפסוק ואומר: 'נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ..' לאחר שראית בפעם הראשונה את צרתו, ראית את מצבו העגום של העני, נחמץ לבבך על צערו, הורע לבבך על כך, אין זה יכול להיות לשם צדקה.. יהודים רחמנים בני רחמנים הם, זהו רק לשם רחמים. כעת תשוב ותתן לו לשם צדקה, אך בפעם הזאת הישמר והיזהר שיהא שאת לשם מצוה ולא לשם רחמים, וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ.. תתן רק לשם צדקה, בלא שירע לבבך על מצבו וישפיע על נתינת הצדקה שלך.. נדבה צריך שתינתן כי ה' אמר!
ידועים דברי הרמב"ם (פ"י מהלכות מתנות עניים הלכה ז-יג), על שמונה המעלות שיש במצות הצדקה, והשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמט סעיף ו) מביא את דברי הרמב"ם האלו להלכה. והרמ"א מוסיף (שם בסעיף יג) 'ועל כל פנים לא יתפאר האדם בצדקה שנותן ואם מתפאר לא די שאינו מקבל שכר אלא אפילו מענישין אותו עליה..' וכך הוא בגמרא בבבא בתרא (י ע"ב): 'אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו בני מהו שאמר הכתוב (משלי יד לד): צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת נענה רבי אליעזר ואמר צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי אלו ישראל דכתיב (שמואל-ב ז כג): וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ.. וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאינם עושין אלא להתגדל בו..
ועוד שם בגמרא: 'נענה רבן גמליאל ואמר צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי אלו ישראל דכתיב וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת כל צדקה וחסד שעכו"ם עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא להתייהר בו וכל המתייהר נופל בגיהינום שנאמר (משלי כא כד): זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן ואין עברה אלא גיהינום שנאמר (צפניה א טו): יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא..'
וידוע בשם הזוהר שמצוות הצדקה משפיעה על האדם באופן ישיר, מלבד מעשה הצדקה שעושה עם הזקוק לה, היא גם גורמת לאדם להכניע את עצמו להביאו לידי ענוה ולהחזירו בתשובה. ע"ש.
והדברים מובנים שהרי יש שתי אפשריות בנתינת צדקה, להתגאות בה, ולא להתגאות בה.. המתגאה, המתייהר, נענש קשות כפי שנזכר בגמרא בבבא בתרא הנ"ל, אבל לעומת זאת ישנו הנותן ולא מתגאה בזה, מבין הוא שממה שקיבל מהקדוש ברוך הוא נותן הוא, מבין הוא שזאת חובתו, אדם שיודע לתת מעצמו, מכספו שלכאורה עבד עליו ועשה אותו בעשר אצבעותיו, – הרי לא לחינם המילה 'דמים' משמשת לשני פנים, מלשום 'דם' ומלשון 'כסף', ישנו חיבור גדול בזה, כספו של האדם שעבד עליו, מרגיש הוא שחלק מגופו הוא – ואם יכול הוא ונותן צדקה, נותן הוא ממש מגופו, מבטל הוא את גופו כלפי הקדוש ברוך הוא, תוצאה הכרחית היא שהוא מגיע לידי ענוה! הוא חוזר בתשובה!
הרב שמואל בראשי הי"ו מירושלים
