פרשת תרומה
כאשר יהודי עומד להתפלל הוא מפנה את פניו לעבר מקום המקדש בירושלים. כל התפילות עוברות דרך מקום המקדש כפי שנאמר "בית אלוקים . . וזה שער השמים".
יהודי שנמצא בחוץ לארץ ועומד להתפלל, עליו להפנות את פניו בשעת התפילה לכיוון ארץ ישראל כנאמר בפסוק "והתפללו אליך דרך ארצם".
ולכאורה לא מובן, הרי הקב"ה אינו מוגבל מבחינת מקום והוא נמצא בכל מקום כפי שאנו אומרים בתפילה "מלוא כל הארץ כבודו", וכמו שכתוב "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא". וביותר אינו מובן כי התפילה עצמה היא עבודה רוחנית "ועבדתם את ה' אלוקיכם" ודרשו על פסוק זה "איזו היא עבודה שבלב – זוהי תפילה" ועבודה רוחנית לא קשורה ומוגבלת למקום גשמי ספציפי ומוגבל, ואם כן לא מובן מדוע אנו צריכים לעמוד תמיד ולכוין את תפילותינו כנגד מקום בית המקדש.
בפרשתנו נאמר הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", עם ישראל צווה על ידי הקב"ה לקחת זהב כסף ונחושת ועוד חומרים ודוקא מהם לעשות לו משכן, ובהמשך הקב"ה קבע את משכנו במקום קבוע בירושלים. ולכאורה גם כאן לא מובן מדוע הקב"ה שהוא לא מוגבל בזמן ומקום, מגביל את שכינתו דוקא במקום גשמי – מקום המקדש בירושלים?
אלא ההסבר הוא שדוקא על ידי המקום הגשמי מתבטאת גדולת הקב"ה והעובדה שהוא אין סוף אמיתי לא מוגבל בשום דבר. ובכך נוצר החיבור בין הגבול והבלי גבול שדבר זה יכול להיגרם ולהיעשות רק על ידי הקב"ה.
ההגדרה 'בלי גבול' היא בעצמה מהווה מגבלה מסויימת, מי שהוא לא מוגבל הוא לא יכול להיות מוגבל, ולמשל הים הגדול נקרא לפעמים 'בלי גבול'. אמנם זו מעלה גדולה שהים אינו מוגבל, אבל אם נצטרך לצמצם את הים הגדול לגודל של כוס או בקבוק יש כאן מגבלה שמונעת מהים הגדול להיכנס לגודל כוס או בקבוק.
ובזה מתבטאת גדולת הקב"ה. הקדוש ברוך הוא לא מוגבל לא במגבלות הגבול ולא במגבלות הבלי גבול, אלא הוא נעלה ונשגב מכל המושגים וההגדרות של מקום וזמן, ובאותה שעה הקב"ה יכול לצמצם את עצמו לתוך הגדרים של זמן ומקום כי אין לפניו שום מגבלות.
חיבור של שני הפכים כאלו של הגבול והבלי גבול היה דווקא בבית המקדש. מצד אחד המקדש היה מוגבל עם מידות מדוייקות לגודל המקדש ולגודל של כלי המקדש, ומצד שני נאמר בחז"ל "מקום ארון אינו מן המידה" אפילו שארון הקודש בבית המקדש היה בעל מידה קבועה כפי שנאמר בפסוק "אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו", עם כל זה כשמדדו את הארון משני הצדדים עד הקיר, היה נראה כאילו הארון לא תופס מקום בכלל.
וחיבור זה של גבול ובלי גבול צריך לקבל ביטוי בעבודת היהודי "עבודת הלב – התפילה". מצד אחד התפילה היא עבודת הלב והלב הוא למעלה ממגבלות המקום, וניתן להתפלל מכל מקום לקב"ה, ומצד שני התפילה עצמה צריכה להיות מכוונת למקום המקדש.
הוא הדבר בכללות עבודת ה' של היהודי הוא נדרש להשכין את הקדושה של הקב"ה לא רק בתורה ותפילה, אלא גם "בכל דרכיך דעהו" בהיותו בעבודתו, בעסקיו, ובהלכו ברחוב והתעסקותו בענייני העולם, כי דוקא בכך נוצר הקשר עם עצמותו יתברך של הקב"ה.
יתן הקב"ה שנהיה קשורים אליו בעבודה פנימית "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד ואחד.
(מעובד לפי שיחותיו הקדושות של הרבי מליובאוויטש).
הרב פנחס מוזגרשוילי הי"ו מלוד
