פרשת ויקהל פקודי
ויעש דוד שם
אם נביט היטב על כל מסע חייו של יהודי המבקש ליצור משמעות לחייו, נגלה כי הוא פועל ללא חת למען גילוי, יצירת, הגדלת, העצמת והנצחת שמו. להפוך את השם, לשם דבר. הדבר יכול להתבטא מתוך משמעות של רצון לשאיפה עצמית, או לחלופין מתוך רצון ליצור דירה לקב״ה בתחתונים. לזכות למעלה שכזו יש לא מעט רבדים ויש לא מעט מהלכים אישיותיים המצריכים התפתחות רב מימדית.
כולם רוצים לשנות את העולם, רק שיחידי סגולה מוכנים באמת לשנות את עצמם ולהכנס למסלול שיוביל אותם לשינוי בלתי פוסק. זאת דרך חיים המבקשת להכניס את ההוי׳ לכל מפעל החיים שלנו. אז מה השלב הראשון המתבקש מהאדם להכנס בהיכל ה׳. א. הקשבה. ב. התבוננות. ג. הפנמה. ד. מימוש. כשנעמיק היטב נגלה שהבעיה הראשונה היא, קשב. בני האדם לא באמת מקשיבים, כי הקשבה זאת אמנות בפני עצמה המצריכה התבטלות כלפי הצד המדבר. זה בכלל לא משנה מה נאמר. השאלה היא האם ספגת את כל מה שנאמר. לאחר שספגת את כל מה שנאמר, נוצרים שתי מסלולים. א. מה אתה עונה לו- שהרי אתה חייב להגיב, אחרת לא תוכל להרגיש טוב עם עצמך. ב. איך הדברים ששמעת משנים את עצמך -הרי הכל בהשגחה פרטית ואם שמת דבר מה, הרי שהקב״ה מעביר לך מסר דרך המעגלים החברתיים שלך. אצל צדיק, הקב״ה מדבר איתו ישירות.
כמענה למסלול א׳, אדמו״ר האמצעי עונה על כך ואומר שכשאתה שח עם חברך, צריך מצב של 2 נפש אלוקית מול נפש בהמית אחת. כלומר, אם אתה עונה לו, משמע שהלבשת את המקרה שלו על עצמך, אתה מרגיש ממש מה קורה לחברך. מה שאתה חושב על המקרה ממש לא רלוונטי, וכעת עליך לתת לו מענה מצד התורה שבך. כלומר, לתת דעה אישית שאינה מבוססת על התורה, היא בגדר של ״בפני עיוור לא תתן מכשול״ ושלא לדבר על כך שאת הציווי ואהבת לרעך כמוך, ולא תשנא את אחיך בלבבך, ממש לא קיימת. מתוך כך תגלה את שאמרו חכמים, אל תדון את חברך, על שלא תגיע למקומו״. כי כשתגיע למצב התודעתי שבו הוא שהה, אתה תעשה בדיוק אותו הדבר. לכן, לשפוט אחרים, משמע שפטת את עצמך.
כמענה למסלול ב׳ – כל דבר הוא בהשגחה פרטית לכן כששמעת דבר מה, עליך מיד להפעיל את חושיך להתבטל לדברים שנאמרו, לנתח את הדברים מתוך דברי התורה, להפנים אותם ולהבין איפה זה פוגש אותי בטבע המידות שלי ומה עליי לתקן ולבסוף, איך הדברים משפיעים על אופן קיום המעשים שלי.שהרי לא במקרה ההשגחה הפגישה אותך עם פלוני, על מנת לשמוע את ששמעת.
שימו לב איך צריך וכמה צריך להניע את השכל והמחשבה, בטרם פצינו את פינו. רק מלקרוא את הכתוב ולאמץ את הדברים לחיקינו ליכול האדם להתייאש, כי מדובר במסע חיים שלא נגמר, כי תמיד הפה שלנו רוצה להתבטא ותמיד הוא מרגיש צורך להראות שאנחנו מבינים. ובדיוק מסיבה זו, כל חכמי התורה אמרו, שמפתח הכניסה לחכמה האלוקית, לעץ החיים, יסודה ביכולת הידיעה שאתה לא יודע. בדיוק כפי שמלמדת אותנו הגמרא, הרגל עצמך לומר איני יודע. אודה ולא אבוש כי זה התרגיל התודעתי הכי קשה שבן אנוש יכול לעבור, מכיוון שמדובר במהלך של מוות פנימי, בו עוברים מעולם חיצון לעולם פנימי.
אני אפילו אקצין ואומר כי מי שלא לומד פנימיות התורה, אין שום סיכוי לזכות לחיים של משמעות כי התנאי להכנס למסלול של גאולה, תלוי בלקיחת אחריות על חייך באמצעות פיתוח מודעות, הבנת הזהות ויצירת משמעות נצחית לחייך. הרבה אומרים אי״ה ויש אומרים בע״ה. זה ממש לא אותו הדבר. אי״ה – אתה זורק את האחריות על ה׳. אם ירצה, טוב ואל לא, גם טוב. לעומת גישה שונה במהותה, אשר נקראת, בע״ה. אתה תעשה, אתה תפעל, אתה תקדם ובע״ה זה יקרה. כי רק מי שלומד וחי חסידות, יודע שאם הצלחת? זה מאת ה׳. נכשלת? אתה אשם. זהו אחד היסודות החשובים בכדי לבוא בקהל ה׳, ברצותך להיות צדיק וחסיד ולעשות דירה לה׳ כאן בתחתונים. מה זה אומר שלא הצלחת? זה אומר שאתה עדיין לא כלי שלם לקבל את האור, על מנת שדרכו תוכל לפעול בעולם לממש את הרצון. תכלית – משמעו ת-כלי-ת. כלומר, באת לעולם מאור אינסוף (ת), על מנת לזכות להיות כלי (כלי) שבאמצעותו אתה תשרת את אור אינסוף (ת).
זה מסע ארוך ומאתגר בו אתה מתבקש לגלות וליצור את התכלית שלשמה נבראת. אחד היסודות למימוש התכלית הוא קיום השבת. מה עושה השבת? מחברת ומתווכת בין העולמות הפנימיים שלך. יש כאלו שהשבת מעלה אותם לעולם היצירה ויש שהשבת מעלה אותם לעולמות נעלים יותר. הכל תלוי בהכנה שעשית. כלומר, השבת היא זו שמתווכת בין כל העולמות ובלעדיה אין לאדם יכולת להתעלות רוחנית ותודעתית. ולכן על השבת נאמר ש״מחלליה מות יומת״. ומוזר עוד יותר, למה מות יומת? לא מספיק מוות פעם אחת? ובכן, חילול השבת מביא את האדם למוות רגשי (מות), שזה שלב א׳ בו האדם מפסיק להרגיש את הנוחכות האלוקית שנמצאת אתו. המוות השני הוא מוות תודעתי (יומת), שזה שלב ב׳. כלומר המוות הראשון מנתק את הרגש מהמח והמוות השני מנתק את האדם מעצמו (מבין שתי צדי האונות של המח).
והרי כבד ידוע לכל תלמיד חכם, כי עושר הוא תוצר של דעת. כלומר, היכולת שלך ליצור קשר וחיבור עמור ביני ובין עצמי, ביני ובין החברה וביני בין העולם. אושר הוא תוצר של משמעות, שבלא מודעות, אין משמעות לחיים כלל. אושר נוצר כתוצאה מספק, אושר משמעו הכרה. כי ברגע שהאדם מכיר באמת את יוצרו ויצרו, אט אט הספקות, והבחירה החופשית הולכים ונעלמים, ומולידים אחריהם, דעת ומשמעות.
ספר בראשית עסק במה אנחנו. ספר שמות עסק במי אנחנו. ספר ויקרא עומד לעסוק באיך אנחנו. ספר שמות בא לעניק לנו מסר מאד ברור אודות הזהות שלנו. בתחילת הפרשה כולנו נפקדנו כ-70 נפש, ובסוף הפרשה הפכנו שוב לפקודים, אבל זה כבר פקוד אחר לגמרי. זה כבר פקוד בעל זהות. יש לו תכלית שעל פיה עליו לפעול ומשם עליו להאיר את העולם. אאחל שנזכה לדעת מי אנחנו כדי שנזכה לפעול באופן הראוי ביותר לבעל שם טוב.
ר' דוד בוטראשוילי הי"ו מאשדוד
