פרשת פנחס
פינחס זכה על מעשהו לשכר של "בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם". לפי פשוטם של דברים, הובטח שצאצאיו יהיו כוהנים לנצח. אך הספרי (סוף פרשת בלק) מגלה עומק נפלא: לא השכר בלבד תמידי, אלא גם מעשה הכפרה של פינחס, "וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – "עומד ומכפר עד שיחיו המתים". כלומר, פעולתו לא הייתה חד-פעמית וחולפת, אלא כפרה רצופה ובלתי-פוסקת, עד הגאולה – מפני שגם החטא מוסיף להתעורר במרוצת הדורות. רעיון דומה לומד הגאון הרוגוצ'ובי על הנאמר בספר יהושע (כב,יז) בעניין עוון פעור: "אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". לדבריו, מכאן ראיה שכפרת פינחס היא 'פעולה נמשכת', לפי שהחטא הוא 'עוון נמשך'. חטא חמור כל-כך איננו נמחק על אף הכפרה המיידית, ורק בתחיית המתים, כשיבוא יום הדין הגדול, ימורק החטא לחלוטין.
הדברים האלה מפורשים בדברי התוספות על דברי הגמרא (סוטה ג,ב): "מפני מה נקבר משה אצל בית פעור? כדי לכפר על מעשה פעור". נאמר בתוספות שהחטא חוזר מתחדש – "בכל שנה ושנה, בעת שחטאו ישראל בבנות מואב, בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עוון, כשהוא רואה את קברו של משה, חוזר ושוקע; שמשה רבנו שקעו בקרקע עד חוטמו, וכל שעה שעולה, חוזר ונשקע למקום ששקעו משה רבנו". נמצא שחטא פעור ומעשה הקנאות של פינחס לא היו אירוע יחיד. יש כאן התרחשות בלתי-פוסקת: חטא פעור צף ועולה, ומשה רבנו – שזירז את פינחס באומרו לו "קריין האיגרת יהא מבצעהּ" – הודף את חטא פעור למטה. אך זה צף שנית, ומשה נאבק בו שוב וחוזר חלילה.
סופו של עוון פעור יהיה לעתיד לבוא, כאשר רוח הטומאה תעבור לחלוטין מן הארץ. לכן חז"ל קושרים זאת ל"עד שיחיו המתים", כי כל עניין המוות הוא תוצאה של רוח הטומאה, וכאשר הקשר עם הקב"ה, שהוא מקור החיים, יתקיים בלי שום הפרעות, יתבטא הדבר גם בחיים הגשמיים, ועד ש"יחיו המתים". מעין זה אפשר להשיג גם עכשיו, על-ידי לימוד התורה. ידוע פתגמו של רבנו הזקן, שהתורה מחוללת 'תחיית המתים', כי אין לך דבר קר וחסר חיות כמו השכל, ועל-ידי התורה מוענקת חיות של קדושה לשכל הקר, ויש כאן מעין תחיית המתים.
החטא משתקף בטומאת מת, שהיא החמורה שבטומאות. לנוכח זאת משה רבנו "נתכרכמו פניו", והוא תהה: "במה תהא טהרתו?". ואז גילה לו הקב"ה את מצוות פרה אדומה, המטהרת טמאי מת. גם תקופת הגלות היא מעין 'פרה אדומה' (ילקוט שמעוני, חוקת, רמז תשנט). ועל כך דורשים: "ויקחו אליך פרה אדומה" – לוקחים את הגלויות ומביאים אותן למשה רבנו, שהוא 'גואל ראשון' ו'גואל אחרון', והוא 'שורף' אותן. כוח זה קיים אצל כל יהודי, שכן יש בו ניצוץ מנשמת משה, ובכוחו לשרוף את הגלות הפנימית שבנפשו ועל-ידי זה להחיש את שריפת הגלות הכללית. (תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
