פרשת נח
המבול ששטף את העולם ומחה את היקום היה אירוע חד-פעמי, והקב"ה נשבע שלא יביא עוד מבול על העולם; אולם 'מבול' מסוג שונה קיים בכל עת וזמן, והוא מציף את האדם – ה'מבול' של טרדות הפרנסה. בתורת החסידות מבואר שכל אחד ואחד נדרש להתמודד עם 'מבול' זה – דאגות הפרנסה וטרדותיה. הדרך להינצל ממנו היא על-ידי ה'תיבה' – תיבות התורה והתפילה. כשיהודי מכניס את עצמו לתוך תיבות התורה והתפילה, הוא מגן על עצמו מפני 'מבול' טרדות הפרנסה.
הקשר בין המבול כפשוטו ל'מבול' הטרדות עמוק יותר. תורת החסידות מסבירה שהמבול לא היה בבחינת עונש בלבד, אלא גם פעולה של טהרה. העולם שקודם המבול היה עולם בלתי-מטוהר, והמבול טיהר אותו. לכן נמשכה ירידת הגשם ארבעים יום, בדוגמת המקווה שיש בו ארבעים סאה של מים. מסיבה זו נקרא המבול "מי נח" – מלשון מנוחת הרוח ("נייחא דרוחא"), שכן הוא הביא מנוחה ונחת לעולם. זה גם עניינן של דאגות הפרנסה. אמנם לעינינו נראה שכל מהותן הפרעה ובלבול, אבל לאמיתו של דבר הן מביאות טהרה והתעלות. הקב"ה נתן לנו את דאגות הפרנסה כדי שעל-ידן נזדכך ונתעלה למדרגה גבוהה יותר.
תוכנו הפנימי של מקווה הוא – התבטלות עצמית. הרמב"ם אומר, שהטבילה במקווה עניינה "שיטבול במי הדעת הטהור". לכן המקווה צריך להיות של ארבעים סאה, שיעור המים "שכל גופו עולה בהן". כשאדם טובל במקווה, הוא מוקף כולו במים ומתבטל. רמז לכך אפשר לראות במילה 'טבילה', שבצירוף אחר יוצרת את המילה 'הביטל'. כלומר, המקווה יוצר התבטלות עצמית של האדם הטובל בו, והתבטלות זו מביאה אותו לידי התעלות, שיוכל להיות 'כלי' לענייני הקדושה.
זה גם עניינן של דאגות הפרנסה: הן גורמות לאדם שבירה ויציאה מעצמו, שזה סוג של התבטלות, ועל-ידי כך הוא מתעלה ונעשה 'כלי' ראוי יותר לקבלת אור הקדושה. מכיוון שאין לראות בכך עונש חס-ושלום, אלא סוג של טהרה ושטיפת העניינים הבלתי-רצויים, הרי מובן שטהרה זו יכולה להתחולל ברגע אחד. אם ייקלט בנפשו של האדם התוכן הפנימי של דאגות הפרנסה, והוא יחוש את הטהרה והזיכוך שבהן, יצא בזה ידי-חובתו, וכבר יוכל להגיע ל'נייחא דרוחא' בגשמיות וברוחניות גם יחד. (לקוטי שיחות)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
